top of page
�פרפנצ'ה הוצאה לאור


האושר האסור של אנשים אחרים
מאנו ג'וזף

 

האושר האסור של אנשים אחרים

​

פרק 1: משפחה חסרת סיכוי

​

אָאוּסֶפ צָ'אקוֹ, כך טוענת מָארִיָאמָה צָ'אקוֹ, הוא מסוג הגברים שצריך למות בסוף הסיפור. אם כי הוא יודע שהיא לא כל כך בטוחה בכך לפעמים, בעיקר בבקרים – בשעות שבהן הוא יושב לשולחנו, כהרגלו, בוחן ערמה גדולה של חוברות קומיקס ומנסה לפצח את התעלומה היחידה שחשובה לה. הוא אינו מבקש קפה, אך היא מכינה לו בכל זאת, ומנחיתה את הכוס על שולחן העץ באלימות מינורית על מנת להזכיר לו את חרפת ליל אמש. היא קורעת את החלונות לרווחה, מרוקנת עבורו את המאפרה ומסדרת את העיתונים על השולחן. וכשהוא יוצא לבסוף לעבודה, ללא מילה, היא עומדת בסלון וצופה בו יורד במדרגות.


על מגרש המשחקים שלמטה – לא יותר מאדמה חומה וקשה הזרועה עשבים שוטים – אאוספ פוסע בצעדים מהירים וקצרים לעבר השערים. הוא יכול לראות את הגברים האחרים, הבעלים הטובים והאבות הטובים, נעליהם השחורות מצוחצחות, חולצותיהם הרציניות כבר לחות באוויר המהביל. הם צועדים אל סככת הקטנועים, נושאים קסדות הפוכות המכילות את ארוחות הצהריים הצמחוניות שלהם, הקטנות להחריד. גברים נוספים מגיחים מתוך פירי המדרגות של בלוק A, בניין לבן וספרטני בן שלוש קומות, ונשותיהם המטופחות, עטופות בסארי עשויי כותנה, מופיעות במרפסות על מנת לנופף להם לשלום. הן ממלמלות תפילה, מחייכות האחת לשנייה, מציצות בעין אחת על חולצותיהן כדי לוודא שאינן חשופות. 


הגברים אינם מברכים את אאוספ לשלום. הם מסיטים מבט או מגלים עניין פתאומי בקרקע או מנגבים את משקפיהם. אך לאחד משלהם הם מגלים תמיד חיבה גדולה. הרי אחוות רעים הם, וביכולתם לתקשר באמצעות כחכוחים בגרון גרידא – 
"כחח גורבצ'וב," פולט ברנש עדין.
"גרר גורבצ'וב," עונה רעהו.
לאחר שהם מסיימים כך בקצרה את ניתוח הידיעה המרכזית בעיתון "ההינדו" – בחירתו של מיכאיל גורבצ'וב לנשיא הראשון של ברית המועצות – הם צועדים לעבר הקטנועים. קטנוע במדראס הוא הבטחתו של גבר שלא לשוב הביתה שיכור באותו היום. כתבי חדשות רציניים כאאוספ צ'אקו מתביישים להיראות על כלי רכב שכזה, אך הגברים האלה הם ברובם פקידי בנק. הם אוחזים בכידוני הקטנועים ועומדים ברישול נרפה, ואז בועטים בדוושה בפתאומיות, כמו על מנת להבהיל את המנוע לחיים. הם בועטים שוב ושוב, חלקם נראים כאילו הם מקפצים באוויר. ובסופו של דבר המנועים שואגים, והם יוצאים אל הדרך, בזה אחר זה, יושבים בקצה־קצהו הקדמי של המושב, כאילו זו האופציה הזולה ביותר. הם ישובו באותה הדרך בשש בערב, נושאים זרי יסמין עבור נשותיהם, אשר יקשטו בהם את שערן שזה עתה נחפף, וימלאו את בתיהן בניחוח אפרודיזי שיערער את שלוות חותניהן הגרים יחד איתן; אותם זקנים המורעבים כל כך למגע הבשר, שהם מלטפים ילדים, מגפפים גברים בוגרים, ומחככים ירכיים בחשאי כשהם צופים בטניס נשים בטלוויזיה.


בשער עומד שומר שברירי, לבוש מדים מגוחכים בסגנון דמוי־צבאי שמתנפחים ברוח, ומצדיע בזהירות לאויבו. ואילו אאוספ מהנהן לעברו מבלי להעניק לו מבט נוסף. כך הוא זוכה בהערכתו. הוא מסתובב להציץ בנשים שעל המרפסות, והן מעמידות פנים שאינן מסתכלות. על המרפסת שלו, בקומה השלישית, לא נראה איש.


בעודו פוסע לעבר קצה הרחוב, הוא נגלה לעיני כל המרפסות של ארבעת הבניינים הזהים שבסמטת בָּאלָאגִ'י, לעיני כל עקרות הבית והזקנים החצי־מתים. אאוספ צועד בנמרצות בבקרים, זרת יד ימינו זקורה כאילו הוא מנסה לקלוט איזה שדר. מהשערים האחרים מגיחים קטנועים נוספים. חלק מהרוכבים נועצים בו עיניים, כאילו בטוח יותר לפגוש את עיניו עם קסדה על הראש, מה שוודאי נכון באופן כזה או אחר. נשים נעלמות ממרפסות, בולעות שובל אחרון של תפילה; אחרות מופיעות על מרפסות, טרודות בעניינים כאלה ואחרים. כשהן מבחינות בו, עיניהן נחות עליו לרגע אחד נוסף על מנת לאפשר ביקורת חפוזה. בהתחשב בכל מה שקרה ובאיך שהוא היה, ברור שאנשים ינעצו מבטים. אבל הוא שונא זאת. אם יספרו להן, הן ודאי יחשבו שזה מגוחך, אך האמת היא שאאוספ צ'אקו הוא גבר המעדיף להיות בלתי נראה, גבר שנרתע ממבטי הבריות. אם כי מטבע הדברים, גורלם של הביישנים הוא שלכל חששותיהם יש נטייה להתגשם. 


לא נדרש הרבה על מנת להפוך לאטרקציה בסמטה הצרה הזו, העטופה אבק. היא הרי ממתינה כל היום בציפייה להיבהל מהרמז הקל ביותר לזָרוּת חולפת. למשל לאישה עם עבודה התועה בדרכה, לבושה בחולצה מהפכנית ללא שרוולים, אישה שנעטפה כאן באותה ההילה שהיתה לגרושה. או לגבר עם קוקו בשיער. או לנערה מצפון הודו עם ג'ינס כה צמודים שאור יום מבצבץ בין רגליה. נדמה שהחזיונות האלה היוו סימן לכך שהעתיד, אשר כבר הגיע למקומות אחרים, בחן כעת את האופציות שלו בעיר. היה זה הקרב האחרון של התקופה, הפעם האחרונה שבה אפשר היה ליצור פרופיל לרחוב במדראס מבלי לעשות טעויות. גברים היו מנהלים, אימהות היו עקרות בית, וכל החזיות היו לבנות. נערות ממוצא הודי־אנגלי שהתהלכו בשמלות פרחוניות נקראו "מריה".


כך יזכרו דיירי סמטת בָּאלָאגִ'י את התקופה, שנים רבות לאחר מעשה. וכשייזכרו בתקופה, הם ודאי ייזכרו גם, בגיחוך קל, במשפחה הקתולית המַלַיָאלִית, בקוקיות שאבדו בין העורבים: באיש הבזוי הזה שנקרא אאוספ צ'אקו, באשתו הנטושה שהלינה לקירותיה החשופים על כל טרוניותיה המוצדקות, ובבנם תוֹמָא, שהיה גרוע במתמטיקה. מעניין מה עלה בגורלם – האם שרדו את עצם אורכם של החיים? האם החזיקו מעמד?


והם יזכרו כמובן גם את אוּנִי. הם לעולם לא ישכחו את אוני צ'אקו. "אתם זוכרים את אוני?" הם ישאלו. "האם מישהו גילה אי־פעם למה הוא עשה את זה? למה אוני צ'אקו עשה את מה שעשה?" אבל אף אחד מעולם לא יזכיר מה אוני צ'אקו בעצם עשה. הרי זו מילה מחרידה להפליא בכל שפה.


אאוספ אינו מעוניין לחשוב על בנו בשעה כה מוקדמת, לפחות לא עד הריאיון הראשון של היום. אם מחשבותיו ייסחפו לכיוון הזה, הוא ודאי ייפול שוב לכל אותן מלכודות מוכרות, שואל את עצמו את אותן שאלות מקוממות. הוא רוצה לחשוב על משהו אחר, משהו חסר חשיבות. אך דמותו של אוני צ'אקו כבר רוקמת את עצמה במעמקי ראשו, מביטה חזרה באביה מתוך דיוקנה העצמי. ואאוספ חוזה בנער בעל העיניים החדות והצרות, המצח הרחב ורעמת השיער הסבוך, המזדקרת למעלה כסחבה. קומיקסאי בן שבע־עשרה. יוצר קומיקס יוצא דופן, אומנם, אך צעיר מכדי להשלים עם העובדה שהעידון איננו תמיד מסכה של בינוניות. כמרבית הקומיקסאים, הנער איננו מרבה במילים, וכשהוא כן מדבר, הוא איננו מצחיק. רוב הזמן הוא תמציתי עד כאב, אפילו עם אימו, אותה הוא אוהב בשל סיבות מוגזמות – הדרך היחידה בה בנים מסוגלים לאהוב את אימותיהם.


זה מה שאאוספ רואה, ומעבר לכך הוא יודע מעט מאוד על בנו. אבל אין כל בושה בלהודות בזאת. זה לא משנה באילו אשליות הם אוחזים, הורים הרי אינם באמת מכירים את ילדיהם. אאוספ הוא בסך הכול אבא שיודע מעט פחות מאבות אחרים. אך הוא חקר כל סנטימטר בשישים ושלוש חוברות הקומיקס והקריקטורות שאוני צייר, השוכבות בבית בתוך תיבה עשויה עץ. שישים וארבע, אם מחשיבים חוברת קומיקס אחת לא ברורה שנפלה לידיו במקרה, והוא הסתיר ממאריאמה; לא משהו שקל לעשות בבית הזה. הוא החביא אותה בתוך מקלט הרדיו. עליו לשחרר את הברגים של הפאנל האחורי בכל פעם שהוא רוצה לעיין בה. 


איפשהו בתוך הקומיקס והקריקטורות של אוני מסתתר הרמז שישפוך אור על הכול. כך לפחות אאוספ מאמין. הרי לא נותר לו משהו אחר להאמין בו.


רוב יצירות הקומיקס של אוני נפרשות על פני מספר עמודים באמצעות רישומים מורכבים בשחור ולבן, עם אבחות פתאומיות של צבעי מים מכאן ומשם. אין נושא בודד המאחד את כל עבודותיו, ולא מופיע בהן איזה גיבור־על אפל כפי שאולי ניתן היה לצפות. ובכל זאת, מסיבה כזו או אחרת, חלק לא פרופורציונלי מיצירות הקומיקס האלה מלגלג באופן ברור על החיפוש האנושי אחר משמעות החיים.


בקומיקס הנקרא "האמת המוחלטת", למשל, מעטפה לבנה שלא כתוב עליה דבר מרחפת במעמקי החלל, מקיפה עולמות משונים ויוצאת לבסוף אל עבר כדור הארץ. כשהיא נכנסת לאטמוספירה, המעטפה נשרפת, ובמקומה מופיעה מעטפה לבנה אחרת. כתוב עליה "האמת המוחלטת". היא מרחפת מטה וצונחת בשדה אינסופי. חקלאי חשוף חזה מרים את המעטפה, פותח אותה ושולף דף נייר. הוא קורא אותו ופורץ בצחוק בלתי נשלט. הוא מעביר אותו הלאה לאשתו, וגם היא פורצת בצחוק. היא מראה אותו לתינוק הנישא בזרועותיה, והעולל מתקשה לנשום מרוב צחוק. החקלאי מוסר את "האמת המוחלטת" לשכן שלו, אשר תופס בבטנו ומתגלגל מצחוק בשדה הכרובים. וכך מוסיף המכתב להחליף ידיים, בין בתים וכפרים וערים, על פני העולם כולו, מותיר את הבריות היסטריות מרוב צחוק נוכח הגילוי המיוחל של האמת המוחלטת.


בקומיקס "הארה" מופיע חכם עטוי גלימה השרוי במדיטציה. הוא יושב על פסגה גבוהה ומושלגת. עונות מתחלפות, סערות חולפות, אך דבר אינו פורע את שלוותו. הוא חווה זקפה עצומה, אשר דועכת עם הזמן, אך הוא נותר שלֵו, לא מודע למה שקורה לו ולמה שמתרחש סביבו. מטפסי הרים מגיעים עם דגלי הלאום שלהם, אך עוזבים מאוכזבים כשהם מגלים שמישהו כבר נמצא בפסגה. ואילו החכם הופך לזקן מאוד, זקנו נהיה לבן. לבסוף גופו מתחיל להקרין אור. הילה מופיעה מאחוריו. הוא הגיע אל ההארה. הוא פוקח את עיניו ונראה המום לחלוטין. צעקה נפלטת מפיו: "שיט, אני דמות מצוירת!"

​

המשך קריאה בספר המלא.

​​​

bottom of page