מבט ממעוף העורב: אי סאנג, כתבים
מקוריאנית: אורי קפלן

פתח דבר​

בין השנים 2013 ו־2014 התגוררתי בדירה קטנה ונחמדה בקומה השש־עשרה במרכז סאול, מרחק של כחמש דקות הליכה מסוֹצ'וֹן, "הכפר המערבי", השכונה שממערב לארמון. מדובר באזור שקט עם בתים ישנים, חלקם עודם בסגנון מסורתי, שכונה שנעים לשוטט בה. נהגתי לעבוד שם על המחשב, באחד מבתי הקפה הקטנים המשקיפים על הרחוב. ממול, מעט בהמשך הסמטה, סיימו ממש באותה התקופה לשפץ בית קטן, עטוף חלונות זכוכית. לא, לא מדובר בעוד בית קפה, כך אמרו לי, כשניגשתי לשאול, מדובר בבית של אִי סָאנְג, מעין אנדרטה לזכרו, מרכז תרבות, היכל לאירועי ספרות ושירה. הבית המקורי שבו התגורר האומן לפני כמאה שנה נהרס מזמן, אך על אותה החלקה בדיוק הוקם המבנה המעט משונה, מיושן ומודרני כאחד, פעור לעיני העוברים ושבים כמראה, מבנה מעורר תהייה. אִי סָאנְג היה בוודאי מרוצה.

אִי סָאנְג הוא דמות אייקונית בתולדות האומנות הקוריאנית, קריקטורה של אומן מיוסר – אומלל ורומנטי ומהפכני ובלתי מובן. הוא כתב סיפורים קצרים ושירה סוריאליסטית, הן בקוריאנית והן ביפנית, והיה גם צייר שעבודותיו הוצגו בתערוכות. רבים מבני דורו ביקרו את סגנונו, טענו ששיריו היו "פטפוטים מתוך שינה של מטורף", אך הדורות הבאים הפכו את דמותו לסמל של ממש, לפרוטוטיפ של אומן אותנטי. יצירותיו עוסקות באהבות גדולות ונכזבות לתפארת, בחולי ובשיגעון, ומציגות אותו כמעין גלגול של יוהאן פון גתה, של קורט קוביין. הוא נפטר משחפת בגיל עשרים ושבע והצטרף גם הוא לאותו מועדון מכובד. אחד מחבריו ספד עליו כך: הוא אהב נשים, אהב לשתות, אהב את חבריו, אהב ספרות, אך את עצמו בקושי אהב. אומרים שהוא נפטר בשל מחלה; אך מותו, ביסודו, לא היה אלא התאבדות.

*

אִי סָאנְג נולד למשפחה אמידה בשנת 1910, בדיוק חודש לאחר שהממלכה הפכה לקולוניה יפנית, וסאול שנקראה עד אז הָאנְיָאנְג הפכה לפתע לקֵייג'וֹ. הוא חי את חייו הקצרים כנתין יפני, וכמעט שלא יצא את עיר הבירה. בגיל שלוש אומץ על ידי דודו, אחיו הבכור של אביו, היורש העיקרי אשר לא היו לו בנים משלו. שמו המקורי היה קים הֶא־גְיוֹנְג, ואת שם העט אִי סָאנְג, "תיבה עשויה עץ שזיף", אימץ ככל הנראה בשל תיבה שכזו שקיבל פעם במתנה מחברו הצייר קוּ בּוֹן־אוּנְג, דמות המופיעה גם באחד הסיפורים שבלקט זה. ייתכן שנהנה גם מכפל המשמעות: אחרי הכול אִי סָאנְג מבוטא ביפנית כאִי סָן, "האדון אי", מעין שם כולל לנתין קוריאני. הוא למד בבתי ספר טובים, סיים את האוניברסיטה עם תעודת אדריכל וקיבל משרה במחלקת הארכיטקטורה של הממשל הקולוניאלי. אך שנים ספורות לאחר מכן חלה, התפטר מעבודתו, פתח בית קפה והקדיש את זמנו לכתיבה. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1936, הוא הגשים חלום ונסע לטוקיו. השחפת הכניעה אותו לבסוף ביפן באותה השנה, לאחר שהספיק לבלות קצת בכלא על סעיף שנקרא "מרדנות קוריאנית". מספרים שמילותיו האחרונות היו: "בא לי להריח לימון."

יצירותיו אוטוביוגרפיות במידה כה רבה שנדמה לעיתים שאותו הסיפור מסופר שוב ושוב רק במתכונת שונה, השתקפות מעוותת של עלילה, סיפור של סיפור של סיפור. העלילה המרכזית עוסקת – איך לא – באהבה גדולה, במערכת יחסים מעט חולנית שהיתה לו עם נערה עובדת, גיישה שהכיר במעיינות חמים אליהם נסע ב־1933 בניסיון להחלים מהשחפת. שמה המקצועי היה קוּמְהוֹנְג, "רקמת הארגמן", שם בו היא מופיעה גם בסיפור "פגישות ופרידות"; ואילו שמה המקורי היה יוֹנְשִים, שם בו היא מופיעה בסיפור "כנפיים". הם חיו יחד שנתיים בעיר הבירה, וניהלו בית קפה בשם צֵ'בִּי, סנונית, מקום מפגש לאנשי ספרות ואומנות. מערכת היחסים כשלה לבסוף, וגם בית הקפה, וכשהם נפרדו בשנת 1935 הקפה נסגר. אִי סָאנְג פתח לאחר מכן בית קפה נוסף וקרא לו "69", על שם התנוחה. הסיפור השלישי בלקט הנוכחי, "חזיון תעתועים", נכתב ככל הנראה על מלצרית שעבדה שם ובה התאהב, אך היא התחתנה עם חבר קרוב. כמה חודשים לפני מותו הוא התחתן לבסוף, כנראה בשידוך, ומייד אחר כך חיבר את השיר האחרון שאי־פעם כתב: "התחתנתי עם כלת צעצוע".

הוא חיבר שלושה קבצי שירה, כחמישה־עשר סיפורים ועשר מסות, חלקם התפרסמו בימי חייו וחלקם לאחר מותו. שלושה סיפורים ועשרה שירים נבחרו בקפידה עבור לקט זה, ביניהם חלקים מיצירותיו הידועות ביותר – הסיפור "כנפיים" וקובץ השירה "מבט ממעוף העורב" – וכתבים נוספים שנבחרו מסיבה פשוטה יותר, אם כי מעט מיושנת: טעם אישי. למעט השיר "תנועה" שתורגם מהמקור היפני, כל היצירות תורגמו מקוריאנית.

 

א.ק.