סָנְשִירוֹ / נאטסומה סוסקי
מיפנית: אורי קפלן

פרק ראשון:

הוא התנמנם מעט, וכשפקח את עיניו הבחורה כבר החלה לפטפט עם הזקן שלצידה. הזקן הזה היה ללא ספק האיכר הפשוט שעלה לרכבת בתחנה שלפני הקודמת. סָנְשִירוֹ זכר אותו. הוא פרץ לרכבת בריצה ובקולות פרא רגע לפני שהיא יצאה לדרכה. עורו נחשף ללא אזהרה, ועל גבו נגלו אינספור צלקות מטיפולי המוקסָה. סָנְשִירוֹ בחן אותו בתשומת לב. הזקן מחה את זיעתו, כיסה את עורו והתיישב לצד הבחורה.  

הבחורה חלקה איתו את תא הרכבת מאז קיוטו. סנשירו הבחין בה מרגע שעלתה לקרון. הדבר הראשון שתפס את עיניו היה צבעה הכהה. הוא חצה מקיושו ועלה על קו סָנְיוֹ, וככל שהתקרב בהדרגה לאזור קיוטו ואוסקה צבען של הנשים הפך לבן יותר ויותר. זה זרע בו מעין תוגה, געגוע לכפר הולדתו. אך מרגע שהבחורה נכנסה לקרון הוא הרגיש שנמצאה לו בת ברית. הצבע שלה היה בהחלט הצבע של קיושו.

היה לה את אותו הצבע כמו של מִיוָואטָה אוֹמִיטְסוּ. כל עוד היה בבית, אומיטסו היתה בחורה מייגעת למדי. הוא היה אסיר תודה על שעלה בידו להשאיר אותה מאחור. אך כשחשב על כך כעת, בחורות כמו אומיטסו לא היו בהכרח איומות כל כך. ובכל זאת, אם לשפוט על פי פניה, הבחורה הזו היתה בת למעמד גבוה בהרבה מאומיטסו. פיה היה חתום, עיניה צלולות. המצח שלה לא היה עצום בגודלו כמו המצח של אומיטסו. משום מה נדמה היה שפניה מעניקות לה דווקא מזג נעים. סנשירו הרים את עיניו והביט לעברה בערך כל חמש דקות. מפעם לפעם עיניהם נפגשו. ולאחר שהזקן התיישב לצידה, הוא התבונן בה בתשומת לב גדולה עוד יותר, ארוכות ככל שהיה יכול. היא חייכה אל הזקן חיוך רחב ופינתה לו מקום. זמן מה לאחר מכן חש סנשירו ישנוני והתנמנם לו.

נראה שבזמן שישן, התיידדו הבחורה והזקן והחלו לפטפט. סנשירו פקח את עיניו והקשיב להם בדממה. הבחורה אמרה משהו כמו –

"הצעצועים בקיוטו זולים וטובים יותר מאשר בהירושימה. הייתי צריכה לעצור בקיוטו אז קניתי בדרך צעצועים ליד מקדש אֶייפוּקוּ. טוב לחזור הביתה סופסוף. אני מתרגשת לפגוש את הילדים, אבל נראה שאיאלץ להתגורר עם ההורים כי הכסף מבעלי הפסיק להגיע. הוא עבד הרבה זמן במספנת הצי בקוּרֶה, אך נסע לפורט ארתור בזמן המלחמה. הוא חזר לזמן קצר אחרי המלחמה, אבל אז נסע לעבוד בדָה־לְייֵן, בסין, כי חשב שיוכל להרוויח שם יותר כסף. בהתחלה שמעתי ממנו באופן סדיר בכל חודש והכול היה בסדר, אבל בערך לפני חצי שנה הפסיקו להגיע גם המכתבים וגם הכסף. אני יודעת שהוא לא נוכל, אבל אני פשוט לא יכולה להמשיך להתקיים כך. אין לי ברירה אלא לחזור לכפר ולהמתין עד שאשמע ממנו."

הזקן לא הכיר את מקדש אֶייפוּקוּ ונראה שלא היה אכפת לו מצעצועים. בתחילה הוא רק הנהן בתגובה, כן־כן, אך לאחר שהוזכר "פורט ארתור" הוא נמלא בסימפתיה לפתע ואמר שזה באמת נורא. גם הבן שלו גויס לצבא בזמן המלחמה ובסופו של דבר איבד שם את חייו. הוא לא הבין בשביל מה לכל הרוחות יוצאים למלחמות. אומרים שזה ישפר בסופו של דבר את הכלכלה, אבל הבנים הטובים שלנו מתים והמחירים רק עולים. אין טמטום כזה. כשהזמנים טובים אף אחד לא נוסע לעבוד במקומות רחוקים. זה הכול בגלל המלחמה. בכל מקרה הכי חשוב לשמור על אמונה, ניסה הזקן לנחם את הבחורה. בעלה חי ועובד, ואם רק תמתין עוד קצת הוא ודאי יחזור. תוך זמן קצר הרכבת עצרה, והוא בירך את הבחורה לשלום ויצא במרץ מהקרון. 

ארבעה נוסעים נוספים ירדו בעקבות הזקן, ורק אדם אחד עלה לרכבת במקומם. הקרון לא היה עמוס מלכתחילה, אך כעת הוא הרגיש ממש מיותם. אולי היה זה בשל השמש השוקעת. עובדי התחנה התרוצצו על גג הקרונות והשחילו מלמעלה עששיות בוערות. סנשירו החל לאכול את ארוחת הבֵּנְטוֹ שזכר לקנות בתחנה הקודמת.

נדמה שלא חלפו יותר משתי דקות מאז שהרכבת שבה לנוע, והבחורה קמה בחופזה ממקומה, חלפה על פני סנשירו ויצאה מהקרון. עיניו קלטו לראשונה את צבע החגורה שלה. מבטו עקב אחריה, ראש של דג מאודה בפיו. הוא בלע בתיאבון את הארוחה, מהרהר בכך שוודאי הלכה לשירותים.

הבחורה חזרה תוך זמן קצר. כעת הוא יכול היה לראותה מלפנים. ארוחת הבֵּנְטוֹ שלו כבר כמעט סוימה. הוא השפיל את עיניו, חפר בעזרת מקלות האכילה בריכוז רב, אך גם לאחר שדחס לתוך פיו שתיים־שלוש מנות נוספות של אורז, נדמה היה לו שהבחורה עדיין לא חזרה למושבה. ליתר ביטחון, הרים סנשירו את עיניו כבדרך אגב, והיא אכן עמדה שם, בדיוק מולו. ברגע שהביט בה היא החלה לזוז, אך במקום לחלוף על פניו ולשוב למקומה, היא ניגשה היישר למושב שמולו, הפנתה את גופה הצידה, שרבבה את צווארה מבעד לחלון וצפתה החוצה בדממה. רוח חזקה נשבה בשערהּ. סנשירו זרק החוצה בכל כוחו את אריזת הבֵּנְטוֹ שהתרוקנה. החלון של הבחורה והחלון של סנשירו ניצבו זה לצד זה. מכסה האריזה שהושלכה כנגד הרוח נראה כמרקד חזרה במעין כתם לבן, וסנשירו הבין מייד איזו שטות הוא עשה. הוא הרים את עיניו אל הבחורה, אך פניה היו עדיין מחוץ לחלון. לבסוף היא משכה את ראשה בשקט פנימה והחלה למחות בנימוס את מצחה במטפחת כותנה. סנשירו חשב שבכל מקרה הכי בטוח יהיה להתנצל –

"אני מצטער," אמר.

"זה בסדר," ענתה הבחורה. היא עדיין ניגבה את פניה. סנשירו שתק; את הנעשה אין להשיב. גם הבחורה השתתקה. לאחר מכן היא שרבבה שוב את צווארה מבעד לחלון. שלושה־ארבעה הנוסעים הנוספים בקרון נראו חצי־ישנים תחת העששית העמומה. אף אחד לא דיבר. רק הרכבת שאגה ברעש נורא. עיניו של סנשירו נעצמו.

"אתה חושב שנגיע בקרוב לנגויה?" נשמע לפתע קולה של הבחורה. הוא פקח את עיניו וגילה שבשלב מסוים היא הסתובבה לעברו. גבה היה כפוף לכיוונו ופניה קרובים לשלו. סנשירו נבהל.

"נראה ככה," אמר, אך היתה זו הפעם הראשונה שנסע לטוקיו ולא היה לו שמץ של מושג.

"בקצב הזה, אתה לא חושב שנאחר?"

"כן, כנראה."

"גם אתה יורד בנגויה?"

"כן, אני יורד שם."

זו היתה הרכבת לנגויה. השיחה שלהם לא היתה יכולה להיות סתמית מכך. הבחורה הוסיפה לשבת מול סנשירו. במשך זמן מה נשמעה שוב רק שאגתה של הרכבת.

כשהרכבת עצרה בתחנה הבאה, ביקשה הבחורה מסנשירו שאם לא תהיה זו טרחה גדולה מדי, שיעזור לה למצוא פונדק כאשר יגיעו לנגויה. היא מפחדת לעשות זאת לבדה ומבקשת את עזרתו. סנשירו חשב שזו בקשה סבירה, אך לא התלהב מלהסכים מייד. אחרי הכול, היא הרי היתה אישה זרה, והוא היסס והיסס, אך מכיוון שלא היה לו אומץ לסרב, ענה לבסוף בצורה עמומה, "טוב, נראה." ובינתיים הגיעה הרכבת לנגויה.

לא היה צורך לדאוג לארגז הנצרים הגדול, הוא הרי שלח אותו עד טוקיו. סנשירו יצא אם כן משער הכרטיסים נושא רק תיק קנבס קטן ומטרייה. על ראשו חבש את כובע הקיץ של התיכון שלו, אך מכיוון שכבר סיים את הלימודים, קרע ממנו את סמל בית הספר. כשהסתכלו עליו באור יום, אפשר היה לראות את הצבע שלא דהה רק במקום שממנו נתלש הסמל. הבחורה צעדה בעקבותיו מאחור, וסנשירו התבייש מעט בשל הכובע. אך היא הלכה אחריו ולא היה מה לעשות. עבורה, כמובן, היה זה סתם עוד כובע מרופט ובלה.

הרכבת שהיתה אמורה להגיע בתשע וחצי איחרה בערך בארבעים דקות, והשעה היתה כבר אחרי עשר בערב. אך היה זה יום קיץ, והרחובות שקקו כאילו היה עדיין מוקדם. שניים־שלושה פונדקים עמדו מול התחנה, אך הם נראו לסנשירו יוקרתיים מדי. הוא חלף באדישות, בצעד איטי, על פני המבנים בני שלוש הקומות, המוארים במנורות חשמל. זו היתה טריטוריה בלתי מוכרת, ולא היה לו מושג כמובן לאן הוא הולך. הוא פשוט צעד לעבר אזורים חשוכים יותר, והבחורה הלכה בעקבותיו ללא מילה. לבסוף, שני בתים במורד קרן רחוב יחסית מבודד, הוא ראה שלט של פונדק. היה זה שלט מלוכלך ודָהוּהַּ, אשר התאים גם לסנשירו וגם לבחורה.

הוא הסתובב ושאל אותה מה דעתה, והבחורה אמרה שזה בסדר. הוא החליט להיכנס מייד. הם היו אמורים להודיע בכניסה שהם לא ביחד, אך נתקלו מייד בשפע ברכות והסברים – "ברוכים הבאים" ו"היכנסו בבקשה" ו"בואו אחריי" ו"זה חדר השזיף מספר ארבע" וכולי – כך שלא היתה להם ברירה אלא פשוט להיכנס גם יחד לחדר השזיף מספר ארבע.

כשהחדרנית הביאה את התה, ישבו השניים זה מול זו ובהו בחלל האוויר. היא מזגה להם תה, וכשהודיעה שהאמבט מוכן, לסנשירו כבר לא נותר אומץ לומר לה שהאישה הזו אינה בת זוגו. הוא לקח מגבת, ביקש סליחה, ויצא לחדר האמבט אשר ניצב בקצה הפרוזדור ליד השירותים. הוא היה אפלולי ונראה מלוכלך למדי. סנשירו פשט את הקימונו, קפץ לאמבט והחל להרהר. הוא השתכשך במים וחשב על הטרדה שנפלה עליו לפתע. בפרוזדור נשמעו צעדים. נראה שמישהו הלך לשירותים. הוא יצא משם תוך זמן קצר. קול שטיפת ידיים. וכששטיפת הידיים הסתיימה, חריקה קלה, ודלת חדר האמבט נפתחה למחצה –

"שאקרצף לך קצת את הגב?" שאלה הבחורה, עומדת בכניסה.

"לא, זה בסדר," סירב סנשירו בקול גדול. אך הבחורה לא יצאה. להפך, היא נכנסה פנימה והחלה להתיר את חגורת הקימונו שלה. נראה שהתכוונה להשתמש באמבט ביחד עם סנשירו. היא לא הראתה כל סימן של מבוכה. אולם סנשירו זינק מייד מהמים, התנגב בחופזה, חזר לחדר והתיישב על כרית, מבוהל באופן ניכר. החדרנית הגיעה עם טופס הרישום. 

סנשירו לקח את הטופס ומילא את פרטיו. שם: אוֹגָוָוה סָנְשִירוֹ. גיל: עשרים ושלוש. עיסוק: סטודנט. כתובת: כפר מָסָקִי שבאזור מִיָאקוֹ, מחוז פוּקוּאוֹקָה. אך כשהגיע לחלק של הבחורה, מצא את עצמו בבעיה לא קטנה. הוא היה צריך לחכות עם הטופס עד שתצא מהאמבט, אך כעת כבר היה מאוחר מדי. החדרנית הרי ממתינה. בלית ברירה, הוא בדה ששמה היה הָאנָה, בת עשרים ושלוש, עם אותו שם משפחה, מאותו הכפר שבאותו האזור ובאותו המחוז, והושיט את הטופס לחדרנית. לאחר מכן החל לנפנף בלהט במניפה.

בסופו של דבר חזרה הבחורה לחדר ואמרה –

"אני מתנצלת על אי־הנוחות."

"זה בסדר," ענה סנשירו. הוא שלף את יומנו מהתיק וניסה לכתוב. אבל לא היה לו על מה. אילו לא היתה שם, הרהר, ודאי היה לו הרבה מה לכתוב.

"אני יוצאת רגע וכבר חוזרת," אמרה הבחורה ויצאה מהחדר. כעת ודאי שלא יכול היה עוד לכתוב ביומן. כל שיכול היה לעשות הוא לתהות לאן לכל הרוחות היא הלכה.

החדרנית הגיעה על מנת לפרוש את המצעים. היא הביאה רק פוטון אחד רחב. סנשירו אמר לה שהם צריכים שני מזרנים, אך היא אמרה שאי־אפשר משום שהחדר קטן מדי וגם הכילה קטנה מדי. היא נראתה כאילו זו היתה פשוט טרדה עבורה. בסוף אמרה שהמנהל יצא רגע וכשיחזור תשאל אותו, אך בכל זאת הוסיפה לסדר בעיקשות את הכילה סביב הפוטון היחיד. 

לאחר מכן הבחורה חזרה. היא התנצלה על שהתעכבה. היא התעסקה במשהו במעטה צלליות הכילה. נשמעו קולות קרקוש. נראה שהיו אלה הקולות שהשמיעו הצעצועים שהביאה במתנה לילדיה. לבסוף נראה שקשרה מחדש את הצרור.

"אני נכנסת לישון," נשמע קולה מצידה השני של הכילה.

"הממ," מלמל סנשירו בתשובה, הניח את אחוריו על מפתן הדלת ונפנף במניפה. אולי עדיף שיעביר כך את הלילה. אך היתושים זמזמו סביבו. היה זה בלתי נסבל להישאר מחוץ לכילה. סנשירו קם באחת, שלף מהתיק חולצת מלמלה ותחתונים ארוכים, לבש אותם על עורו החשוף וקשר מעליהם חגורת קימונו כחולה. לאחר מכן תפס שתי מגבות ונכנס לכילה. הבחורה עדיין נופפה במניפה בצידו השני של הפוטון.

"סליחה, אבל אני קצת רגיש לניקיון ולא אוהב לישון על מצעים זרים," אמר. "אני מתנצל, אך אני מנסה להימנע מפרעושים."

הוא גלגל את קצה הסדין לעבר הצד בו שכבה הבחורה, יוצר מעין מחיצה ארוכה ולבנה במרכז הפוטון. הבחורה התהפכה לצד השני. הוא פרש את המגבות זו לצד זו לאורך במקום הסדין. זו היתה הטריטוריה שלו, והוא שכב מכווץ לאורכה. באותו הלילה, לא יד ולא רגל העזו לחצות את רצועת המגבות הצרה של סנשירו. הוא לא אמר מילה לבחורה. ואילו היא נותרה שרועה ללא תנועה, פניה לעבר הקיר.

לבסוף עלה השחר. הבחורה שטפה את פניה, התיישבה מול שולחן ארוחת הבוקר ושאלה בחיוך –

"נו, נעקצת מפרעושים אתמול בלילה?"

"לא, תודה על ההבנה," ענה סנשירו ברצינות גמורה. הוא השפיל מבט והחל לחטט בגביע השעועית השחורה שלפניו.

רק לאחר ששילמו את החשבון, עזבו את הפונדק והגיעו לתחנת הרכבת, ציינה הבחורה לראשונה שהיא לוקחת את קו קָנְסָאי ליוֹקְקָאיִיצִ'י. רגע לאחר מכן הגיעה הרכבת של סנשירו. הבחורה תיאלץ להמתין מעט לרכבת שלה. היא ליוותה אותו עד לשער הכרטיסים, קדה בנימוס ואמרה –

"אני מצטערת שהטרחתי אותך... נסיעה טובה."

סנשירו אחז את התיק והמטרייה בידו האחת, הוריד את כובעו הבלוי בידו השנייה, ואמר רק –

"להתראות."

הבחורה נתנה בו מבט ארוך, ואז חייכה חיוך מלא משמעות ואמרה בטון רגוע –

"אתה בחור פחדן למדי, מה?"

*

סנשירו הרגיש כאילו הוטח על רצפת התחנה. לאחר שעלה לקרון החלו אוזניו לבעור עוד יותר. במשך זמן מה הוא ישב קפוא ומכווץ. לבסוף הדהדה משרוקיתו של הנהג מקצה אחד לקצה השני של הרכבת, והיא החלה לנוע. סנשירו ניגש להציץ מבעד לחלון. הבחורה כבר נעלמה מזמן. רק שעון התחנה הגדול נותר לנגד עיניו. הוא חזר למושבו בשקט. הנוסעים היו מרובים, אך אף אחד לא שם לב להתנהגותו של סנשירו. רק הגבר שישב ממול העיף בו מבט קצר כשחזר למושבו.

סנשירו חש מבוכה בשל מבטו של הגבר. הוא חשב לקרוא ספר או משהו כדי להסיח את דעתו, אך כשפתח את התיק גילה את המגבות מליל אמש דחוסות מלמעלה. הוא דחף אותן הצידה, גישש בתחתית התיק ושלף את הדבר הראשון שמצא: אוסף חיבורים של הפילוסוף פרנסיס בייקון אשר אף כי קרא לא הצליח להבין. הכריכה הדקיקה והגסה היתה כעלבון עבור בייקון. הוא ארז מראש בארגז הנצרים הגדול את מה שלא התכוון לקרוא ברכבת, אך לבסוף השליך כבדרך אגב שניים־שלושה ספרים לתחתית תיק הנשיאה, וכעת שלף אחד מהם. הוא פתח את הספר בעמוד עשרים ושלוש. נראה שלא יכול היה לקרוא כעת שום ספר, בטח שלא את בייקון. ובכל זאת פתח סנשירו בכבוד את הספר בעמוד עשרים ושלוש וסקר אותו ביסודיות. הוא חשב לבחון את אירועי ליל אמש בנוכחות עמוד עשרים ושלוש.

איזו מן אישה היא היתה בעצם? היש עוד נשים כמוה בעולם? האם אישה יכולה להיות כל כך רגועה ונונשלנטית? או שמא היתה פשוט חסרת השכלה או נועזת באופן מיוחד? אולי למעשה היתה פשוט תמימה? הוא לעולם לא יוכל לדעת... הוא הרי לא ניסה דבר. הוא היה צריך לנסות קצת. אבל הוא היה מבוהל. הוא היה המום כשהיא קראה לו פחדן בעת הפרידה. הוא הרגיש כאילו כל החולשות של עשרים ושלוש שנותיו נחשפו באחת. אכן, אפילו הוריו לא הכירו אותו טוב כל כך.

מחשבותיו דכדכו אותו עוד יותר. הוא הרגיש כאילו הוכה בידי אדם זר ולא יכול היה אפילו לזקוף את ראשו. הוא חש כאילו עליו להתנצל עמוקות בפני עמוד עשרים ושלוש של בייקון –

סליחה, אל תכעס בבקשה. זה שאני תלמיד מלומד לא קשור לכך כלל. זה הכול עניין של אישיות. אולי הייתי צריך לנסות קצת יותר. אך אם הן תמיד ינהגו כך, אני חושב שבשל החינוך שקיבלתי לא אוכל לעשות דבר. נראה שאהיה מוכרח להתרחק מנשים. אני פשוט פחדן מדי, נוקשה יתר על המידה. זה כאילו נולדתי עם נכות. אבל מה אוכל לעשות.

סנשירו התעשת והחל להרהר בעולמות אחרים. הוא היה בדרכו לטוקיו. ללמוד באוניברסיטה. להכיר מלומדים ידועים. להתרועע עם סטודנטים בעלי טעם וסגולה. לערוך מחקר בספרייה. לכתוב. לזכות בהכרה בעולם. לשמח את אימו. המחשבות המפוזרות הללו לגבי העתיד שיפרו מאוד את מצב רוחו, וכבר לא היה לו צורך מיוחד לקבור את פניו בעמוד עשרים ושלוש של בייקון. הוא הרים את ראשו. הגבר שישב מולו שב להביט בו. אולם הפעם סנשירו השיב לו מבט.

היה לו זקן עבות. פניו היו ארוכות וגרומות, ושיוו לו מראה כשל כומר דת השינטו. רק גשר האף הישר שלו נראה כשל אדם מערבי. כשסנשירו ראה גבר כזה הוא תמיד שיער שוודאי מדובר במורה. הוא לבש חולצה לבנה תחת קימונו קֵיצי בעל רקע לבן וגרבי טָאבִּי כחולים. על־פי הלבוש, הוא היה כנראה מורה בחטיבת ביניים. לסנשירו, שציפה לעתיד מזהיר, לא היה כל עניין בגבר שכזה. הוא בטח היה כבר כבן ארבעים; נראה שלא יוכל עוד להתקדם בחייו.

הגבר עישן ללא הרף. הוא הפריח סלסולי עשן ארוכים דרך נחיריו, שילב ידיים ונראה נינוח מאוד. בעוד סנשירו מהרהר בו, הוא קם לפתע לשירותים. כשנעמד על רגליו התמתח ארוכות. הוא נראה משועמם למדי. ובכל זאת, הוא לא הראה כל עניין בעיתון שהנוסע שלידו סיים לקרוא והניח בצד. מטבע הדברים, סקרנותו של סנשירו התעוררה, והוא הניח את אוסף החיבורים של בייקון. הוא שקל לשלוף רומן כלשהו ולקרוא בו באמת, אך זה נראה כמו טרחה גדולה מדי. הוא העדיף לשאול את העיתון של הנוסע שישב מלפנים. אך הנוסע ישן שנת ישרים. סנשירו הושיט את ידו אל העיתון, ושאל את הגבר המזוקן ישירות –

"מישהו קורא בזה?"

"נראה שלא, אתה יכול לקחת," ענה הגבר בארשת רגועה.

אולם לאחר שלקח את העיתון, סנשירו נעשה דווקא פחות רגוע. הוא פתח את העיתון אך לא מצא שום דבר הראוי לקריאה. הוא רפרף עליו דקה או שתיים, קיפל אותו בצורה נאותה והשיב אותו למקומו עם קידה קלה. הגבר שמולו הנהן לעברו ושאל –

"אתה תלמיד תיכון?"

סנשירו חש גאווה על כך שעינו של האיש קלטה את המקום שממנו נתלש הסמל בכובע הישן שלו.

"כן," הוא ענה. 

"מטוקיו?" שאל הגבר.

"לא, מקוּמָמוֹטוֹ... אבל..." הוא אמר ואז השתתק. הוא רצה לספר שהוא סטודנט באוניברסיטה, אבל חשב שלא היה צורך להרחיב יתר על המידה, והתאפק.

"הממ, אני מבין," אמר הגבר והוסיף להפריח עשן. הוא לא שאל למה תלמיד מקוּמָמוֹטוֹ היה כעת בדרך לטוקיו. אולי לא היה אכפת לו מתלמידים מקוּמָמוֹטוֹ. לפתע הנוסע שנמנם מולו אמר: "כן, זה ברור," אף כי ברור היה שהוא עדיין ישן. נראה ששוחח עם מישהו מתוך שינה. הגבר המזוקן הביט בסנשירו וחייך, וסנשירו ניצל את ההזדמנות ושאל –

"ולאן אתה נוסע?"

"לטו־קיו," הוא אמר לאיטו. משום מה הוא כבר לא נראה כמו מורה בחטיבת ביניים. ובכל זאת הוא נסע במחלקה השלישית, כך שברור שלא היה מישהו חשוב. סנשירו החליט לסיים בזאת את השיחה. ואילו הגבר המזוקן המשיך לשבת בידיים שלובות, מתופף מפעם לפעם עם סנדלו הגבוה על הרצפה. הוא נראה משועמם מאוד. אבל השעמום של הגבר הזה היה שעמום נטול כל עניין בשיחה.

כשהרכבת הגיעה לטוֹקוֹהָשִי, התעורר באחת הנוסע הישן וירד מהרכבת בשפשוף עיניים. סנשירו תהה כיצד יכול היה להתעורר בקלות שכזו בדיוק בזמן. הוא דאג שמא הנוסע טעה בתחנה ויצא מתוך שינה, אך כשצפה בו מבעד לחלון הבין שזה לא היה המקרה. הוא חלף בשלום דרך שער הכרטיסים ויצא מהתחנה ככל אדם בדעה צלולה. סנשירו נרגע ועבר לשבת במושב שממול. כעת ישב ליד הגבר המזוקן. אולם הגבר המזוקן עבר למקום בו ישב סנשירו, שרבב את צווארו מבעד לחלון וקנה אפרסקים. לאחר מכן הניח את הפירות ביניהם ושאל –

"אתה רוצה לטעום קצת?"

סנשירו הודה לו ואכל אפרסק. נראה שהגבר המזוקן אהב מאוד אפרסקים. הוא טרף אותם בזה אחר זה ודחק גם בסנשירו לאכול עוד. סנשירו אכל עוד אפרסק. השניים אכלו את האפרסקים ונוצרה ביניהם קרבה. הם החלו לשוחח על נושאים כאלה ואחרים.

הגבר העיר שבין כל הפירות, האפרסקים בהחלט היו המתאימים ביותר לבני האלמוות הטאואיסטים. יש להם טעם מטמטם משהו, אמר. גם החרצנים שלהם מגושמים וחסרי צורה. הם נקבוביים מאוד ומעניינים למדי. סנשירו מעולם לא שמע רעיונות שכאלה. מדובר בקשקשן גדול, הוא חשב.

לאחר מכן אמר הגבר משהו כמו: "גם המשורר שִיקִי אהב מאוד פירות. לא חשוב כמה פירות היו בסביבה, הוא תמיד טרף את כולם. היתה פעם אחת שהוא אכל שישה־עשר אפרסמונים שהושרו בסָאקֶה. וזה בכלל לא השפיע עליו. לא נוכל אפילו להגיע לקרסוליים שלו."

סנשירו הקשיב בחיוך. למען האמת, הוא מצא עניין מסוים בסיפורים על המשורר שִיקִי. הוא חשב לשאול עליו עוד קצת, אך הגבר אמר –

"אתה יודע, הידיים מושטות באופן טבעי אל הדברים שאנחנו אוהבים. אין מה לעשות בנדון. לחזירים אין ידיים, אז הם מושיטים במקום את האפים שלהם. חזירים, כן, אם קושרים אותם כך שאינם יכולים לזוז, ומניחים לפני קצה האף שלהם ארוחה טעימה, קצה האף שלהם מתארך בהדרגה לכיוון הארוחה. תאמין לי, אין דבר יותר מפחיד מנחישות."

הגבר חייך חיוך רחב, אך דיבר בצורה כזו שקשה היה לדעת אם היה רציני או שמא התבדח. "טוב, מזל שאנחנו לא חזירים," הוא המשיך. "אם האפים שלנו היו מתארכים לעבר כל הדברים שאנחנו חושקים בהם, אני חושש שהם ודאי היו כה ארוכים שלא היינו מסוגלים לעלות איתם לרכבת..."

 סנשירו פרץ בצחוק. אולם הגבר, משום מה, נותר שקט.

"האמת שהחיים הם עניין מסוכן," אמר. "אדם בשם לאונרדו דה וינצ'י הזריק פעם ארסן לגזע של עץ אפרסקים, כן, הוא עשה ניסוי כדי לבדוק אם הרעל מתפשט גם לפירות. אבל בסוף מישהו אכל אפרסק ומת. לחיות זה מסוכן. אם לא נזהרים זה יכול להיות מסוכן." שעה שדיבר, עטף את החרצנים והקליפות של האפרסקים שנטרפו כליל בנייר העיתון, והשליך אותם מהחלון.

כעת גם סנשירו לא צחק. הוא היה נבוך מעט בשל נבערותו למשמע השם לאונרדו דה וינצ'י, והבחורה מליל אמש שבה להעסיק את מחשבותיו. הוא חש אי־נוחות משונה והשתתק בצניעות. אולם הגבר לא שם לב לכל העניין. הוא שאל את סנשירו –

"לאן אתה נוסע בטוקיו?"

"האמת שזו הפעם הראשונה שלי בטוקיו ואני לא יודע בדיוק... אני חושב לגשת בינתיים למעונות של הסטודנטים מקוּמָמוֹטוֹ."

"אז סיימת עם קוּמָמוֹטוֹ?" שאל הגבר.

"בדיוק סיימתי את הלימודים."

"הממ, אני מבין," אמר הגבר, מבלי להוסיף "מזל טוב" או "כל הכבוד". הוא רק אמר, "אז אני מניח שעכשיו תתחיל ללמוד באוניברסיטה." כאילו היה זה הדבר השגרתי ביותר בעולם.

סנשירו חש מעט מאוכזב. הוא החזיר ב"כן" קצר וחתם את הנושא.

"אתה הולך ללמוד משפטים?" הוא נשאל שוב.

"לא, מדעי הרוח."

"הממ, אני מבין," הגבר חזר ואמר.

סנשירו הרגיש מוזר בכל פעם שהגבר אמר "הממ, אני מבין." או שהוא היה אדם חשוב מאוד, או שזלזל באנשים חשובים, או שהיה אדם שאינו מחבב כלל את האוניברסיטה. אך מכיוון שסנשירו לא יכול היה לנחש באיזה מהשלושה מדובר, היה זה מאוד לא ברור כיצד עליו להתייחס אליו. 

שניהם אכלו ארוחת בֵּנְטוֹ בהָמַמָטְסוּ, כאילו החליטו על כך מראש. אך גם לאחר שסיימו לאכול, הרכבת עדיין לא עזבה את התחנה. מבעד לחלון נראו ארבעה־חמישה אנשים מערביים צועדים לכאן ולשם מול הרכבת. היה ביניהם זוג אחד שהחזיק ידיים למרות החום, כנראה בעל ואישה. האישה היתה עטופה לגמרי בקימונו לבן כשלג, והיתה יפה מאוד. עד לאותו היום, סנשירו לא ראה יותר מחמישה־שישה מערביים בכל ימי חייו. שניים מהם היו מורים בבית הספר התיכון בקוּמָמוֹטוֹ, אף כי לרוע המזל אחד מהשניים הללו היה גיבן. הוא הכיר גם אישה מערבית אחת, מיסיונרית. היו לה פנים מחודדות מאוד, כמו של דג דמוי־דקר או של ברקודה. לכן, עבור סנשירו, מערביים יפים ואופנתיים היו בהחלט מחזה נדיר. נראה גם שהיו בני המעמד הגבוה. סנשירו בהה בהם בהתפעלות. עבור אנשים כאלה, הרהר, היוהרה בהחלט מובנת מאליה. הוא דמיין את עצמו נוסע למערב ומתכווץ מבושה בין אנשים שכאלה. כשהם חלפו לצד החלון ניסה סנשירו להקשיב לשיחתם, אך הוא לא הבין דבר. נראה שהמבטא שלהם היה שונה לגמרי מזה של המורים בקוּמָמוֹטוֹ.

הגבר הציץ מאחור והעיר – "אנחנו לא זזים מכאן, מה?" – ראה בחטף את האישה המערבית שבדיוק חלפה ולחש – "בהחלט יפה!" – ומייד הבליע פיהוק קטן. סנשירו הבין שהוא מתנהג כמו בחור כפרי פשוט, וכהרף עין משך את ראשו פנימה והתיישב. גם הגבר חזר למושבו –

"אנשי המערב יפים מאוד, לא?" אמר.

לסנשירו לא היתה לכך איזו תשובה מיוחדת. הוא קיבל את השאלה בהמהום וחייך.

"כמה פתטיים אנחנו היפנים יחסית אליהם," המשיך הגבר המזוקן. "עם פרצופים שכאלה, עם גופים חלושים שכאלה, זה בכלל לא משנה אם ניצחנו את המלחמה עם רוסיה והפכנו למדינה מפותחת. רק תסתכל על הבניינים שלנו, על הגנים שלנו – בדיוק מה שאפשר לצפות מפרצופים כמו שלנו... אה, זו הפעם הראשונה שלך בטוקיו, נכון? עדיין לא ראית את הר פוּגִ'י, מה? אפשר לראות אותו מכאן, כדאי שתסתכל. זה המוצר המפורסם ביותר של יפן. אין דבר שאנחנו יכולים להתגאות בו יותר מאשר בהר פוּגִ'י. ובכל זאת, אין מה לעשות, הר פוּגִ'י הזה קיים באופן טבעי לגמרי מאז ומעולם. זה לא שאנחנו יצרנו אותו..."

הגבר שוב חייך חיוך רחב. סנשירו התקשה להאמין שהוא פוגש בן אדם שמדבר כך לאחר המלחמה עם רוסיה. זה הרגיש כאילו הגבר הזה בכלל לא יפני.

"אבל מעכשיו יפן רק תלך ותתפתח," ניסה סנשירו להגן על המולדת, אך הגבר פסק –

"לא, זה הסוף שלנו."

אילו היית מוציא דבר כזה מהפה בקוממוטו היית ודאי מקבל מכות. היית עלול אף להיעצר באשמת בגידה. סנשירו גדל באווירה בה לא היה מקום פנוי לרעיונות שכאלה בשום פינה בראשו. הייתכן שהוא לועג לו, מנצל את גילו הצעיר? הגבר הוסיף לחייך, אך אופן דיבורו היה רגוע לאין שיעור. סנשירו לא ידע מה לעשות ופשוט השתתק.

"טוקיו יותר גדולה מקוממוטו, ויפן יותר גדולה מטוקיו," אמר הגבר. "אבל עוד יותר גדול מיפן..." וכאן הוא עצר לרגע והביט בפניו של סנשירו. סנשירו זקף את אוזניו –

"מה שאפילו יותר גדול מיפן זה הבפנים של הראש שלך! אל תגביל אותו. אילו חושבים רק על טובת יפן, משוא הפנים הזה רק יוביל לנפילתה."

למשמע דברים אלה, הרגיש סנשירו שכעת עזב את קוממוטו באמת. הוא הבין גם איזה פחדן גדול היה כאשר התגורר בעיר הולדתו.

באותו הערב הגיע סנשירו לטוקיו. הגבר המזוקן מעולם לא אמר לו את שמו. הוא גם לא שאל. באותה העת הוא עדיין האמין שאפשר לפגוש בגברים שכאלה בכל פינה של טוקיו.