והים לא יכול היה להירדם. גם לאחר ששכחו הרוחות הצפוניות, המשיכו הגלים לגעוש עד בוא הזריחה. קול הגלים הגיע עד לסמטאות הצרות והתפוגג לו. הסמטאות נחרצו בינות לקירות האבן והבוץ כקווים המשורטטים על כף יד. כפר חיפושית־המים, בו עמדו פעם בית הממשל הקולוניאלי, מחסני התחמושת ועמדות המשמר, שימש עדיין כמרכז קהילתי, ונמצאו בו בית העירייה, בית הספר היסודי, בתי אוכל, וחנויות גדולות וקטנות. כל חמישה ימים הוקם בו שוק גדול, אשר תסס והמה באנשי האיים שהגיעו במעבורות. ביתו המסוכך של הצעיר עמד לא רחוק מהמזח, במקום בו התפצלה הסמטה לשתיים, כמפסעה.

הצעיר התהפך במיטתו במשך הלילה כולו כגלי הים. היה זה כבר שלושה ימים. גם כאשר עצם את עיניו הוא לא יכול היה להירדם. הוא שכב מאזין לקול האדווה, מניח לדמעותיו לזלוג בדממה מבלי שסבתו תשים לכך לב. ערב רב של זיכרונות ורגשות התערבלו בו, והוא התייסר מבלי לשתף אדם. הוא נשך את שפתיו עד זוב דם –

"אני חייב לעזוב את הכפר."

משהפציעה הזריחה, החשכה אשר עטפה את הסמטאות הלכה ונסוגה. הצעיר הרגיש שליבו עלול להתפוצץ אילו יוסיף לרבוץ כך במיטתו. הוא התעטף במעילו היחיד – זה אשר נהג ללבוש מדי יום בסתיו, בקמפוס האוניברסיטה – ויצא מן הבית. שער העץ חרק ביוצאו, אולם אף אחד לא התעורר. דממה עטפה את הבית המסוכך בו ישנה משפחת דודו, ואת חדריהן הצנועים של סבתו ושל אימו. 

הצעיר גמע את אוויר הבוקר המרענן כתרופה. המחנק בגרונו שכך מעט. נשימותיו נעשו נינוחות. הוא צעד בסמטה המובילה אל הר מָאנְגְהֶה. כפר חיפושית־המים הקיף את מרגלות ההר כגדר, ומראש ההר ניתן היה לתצפת על הים ועל האיים. מעברו השני של חוף מְיוֹנְג־יָאנְג ניתן היה לראות את האי גִ'ינְדוֹ, ולאורך חופו של גִ'ינְדוֹ את האיים יָאנְגְדוֹ, נוֹקְדוֹ והְיוֹלְדוֹ, מסודרים האחד אחרי השני כעלה לוטוס עגלגל.

הסמטאות הגיעו לקיצן ברחבה של בית הספר היסודי ובית העירייה. מעבר לקיר הבוץ שמאחורי העירייה החל שביל ההרים. הכפור הכבד הלבין אותו, והוא נראה כאילו כותנה נפרשה והונחה מעליו. ענפי אורנים חסמו את השביל והצליפו בצעיר. גופו התנודד בתשישות הנה והנה בשביל החלקלק. לאחר שחצה את עמדת השמירה של חיל הים הקוריאני והגיע אל ראש ההר, אור המגדלור הבהב מרחוק וכבה, כמחווה לו ברכת שלום. היה זה מגדלור בלתי מאויש אשר כבה מעצמו כאשר השמש זרחה.

כשהיה הצעיר תלמיד בבית הספר היסודי הוא חלם להיות שומר במגדלור. הוא כמה לעזוב את ביתו ולחיות לבדו במרומי מגדל האור. אילו ימצא עבודה שכזו, כך חשב, יוכל לעבור להתגורר על האי ולהימלט מחיקו של דודו אשר הטיל עליו שלל מטלות מעיקות, כמו למכור כרטיסים למעבורות בדוכן שעל המזח. נראה שלא היתה עבורו כל ברירה אחרת, אף כי ידע שלעולם לא יחדל להתגעגע לסבתו. בינקותו נגרר תמיד הצעיר אחר שולי חצאיתה של סבתו בצעד כושל כגור כלבים. בלילות נרדם שעוּן על זרועה בעודו מקשיב לסיפוריה הישנים על מוכרי המלח. אילו הטילה עליו סבתו מטלות, הוא עשה מאמצים כבירים כדי למלא אותן בצורה הטובה ביותר. פעם צעד יותר מחמישה קילומטרים בשדות כדי להשיג למענה סיגריות נדירות מתקופת הקולוניה היפנית שלא הוחזקו בחנות הכפר. סבתו הגנה עליו תמיד, גם כאשר לא התנהג כשורה. היא הבינה לליבו כשהכריז שלא ילך לחטיבת הביניים אלא יהיה לשומר במגדלור. היא היתה האדם היחיד בעולם שהאמין לו, גם כאשר שיקר.

בשנה שסיים הצעיר את לימודיו בבית הספר היסודי התפוגג חלומו להיות שומר במגדלור. עלתה בדעתו דרך טובה יותר לעזוב את הבית. סבתו נדנדה לדודו מדי יום ביומו והפצירה בו לשלוח את הילד ללמוד בעיר הגדולה מוֹקְפּוֹ. דודו היה בסך הכול אדם הגון אשר מכר כרטיסים למעבורות בדוכן שעל המזח והרוויח בערך כמו שני זבנים במאפייה.

*

השמיים הכחילו בעצלתיים. מן הרציף עלו קולותיהם של צופרי האוניות. מעבורת הנוסעים הראשונה מוַואנְדוֹ עגנה לצד המזח. הצעיר נופף בידו לשלום אל המגדלור שאורו כבה. את החלום להיות שומר במגדלור הוא השליך אל הים כמפזר את אפרו של מנוח. אולם גם צילם של חלומות אשר לא התגשמו מעולם אינו מתפוגג לגמרי. הוא מחלחל למקום כלשהו, כמי הגשמים, ומפציע לפתע באחד הימים כגמולו של מעשה קארמתי יחיד.

הצעיר צעד לכיוון בית הספר היסודי בו פעם למד. השמש זרחה מאחורי הבניין המרכזי, אשר חזיתו פנתה לעבר החוף המערבי. היה זה בית ספר בו השקיעה היתה מרשימה יותר מהזריחה. הצעיר חצה לאיטו את מגרש הספורט אשר קפא והתקשה כקרש עץ. היתה זו תקופת החופשה מהלימודים ולא היה שם אפילו ילד אחד. רוח שבה לנשוב ועננים כיסו את השמש. היא נשבה בחוזקה כמאיימת לתלוש את השלט הכהה שנתלה על הקיר החיצוני של הכיתות. עץ האורן הגדול שעמד לצד מגרש הספורט השמיע יללת אוווו הארוכה, וגם עץ הערער יבב בצורה דומה.

*

היתה זו שנתו החמישית בבית הספר היסודי, שנת 1943. מחנך כיתתו היה קוריאני אשר הגיע ממוֹקְפּוֹ והתנהג בדיוק כמו יפני. הוא דיבר תמיד בשפה היפנית והורה גם לתלמידיו להשתמש בשפה זו. הוא השגיח שהתלמידים יפנו ביפנית גם אל התלמיד התורן. הוא היה המורה היחיד בבית הספר שחצה את שיערו במרכז ולבש חליפה מערבית כהה כמנהגם של האדונים היפנים.

הילד הסיט את עיניו ממנו מבלי משים, מביע את סלידתו. בזמן השיעורים הוא לא הצליח להתרכז. והיתה גם הפעם ההיא, בשיעור חשבון, שהמורה הגיע בסנדלים שיוצרו מצמיגי גומי. הצעיר, שהיה די גבוה, ישב אז בשורה האחרונה, ורטן בחוסר תשומת לב, אולם קולו הגיע עד לאוזניו של המורה –

"קוריאני שמעמיד פנים שהוא יפני, נו באמת..."

מחנך הכיתה נעץ בילד – אשר שמו היה פָּאק צֶ'ה־ג'וֹל – מבט נוקב. סנטרו רעד לעיני כולם. הוא רתח על ההערה הלגלגנית שנאמרה כלפיו בקוריאנית.

 "בָּקָה!"

מטומטם, הוא צעק ביפנית, וזימן את הילד אל שולחנו. עיני כל התלמידים הופנו באחת אל עבר מחנך הכיתה. הוא חלץ את סנדליו והיכה את הילד באכזריות. בתחילה סטר לשתי לחייו האחת אחרי השנייה כעשר פעמים, ואחר כך היכה את ראשו בפראות. דם פרץ מאפו וחבורות כחולות עלו בלחייו, אולם הילד נשאר נטוע במקומו. הרי לא היה לו מקום אחר ללכת אליו מלבד לבית הספר. תלמידי כיתות אחרות החלו להגיע, רגליהם רוקעות בקול,  ובעקבותיהם הגיעו גם מורים אחרים וניסו לפייס. אך הם לא הצליחו לשכך את זעמו של מחנך הכיתה.

הילד הובל על ידי התלמיד התורן אל הבאר. היתה זו באר ציבורית שנעשה בה שימוש משותף עם אנשי הכפר. הוא שטף את פניו ושפשף את הדם אשר הכתים את בגדיו. הנשים ששהו סביב הבאר צקצקו בלשונן –

"האין זה צֶ'ה־ג'וֹל בנו של מר בָּאם! מי זה מכה ילד כל כך רזה וכחוש כמו סרדין!?"

"הו! כמה תכעס אימו כשתחזור מהעבודה בשדות!"

הילד לא התבייש מהנשים, אך הוא לא מסוגל היה להראות את פרצופו מול תלמידות בית הספר שהתאספו סביב הבאר. הוא שטף את פניו בחטף, גרגר מעט מים בפיו, ויצא בחזרה אל הכיתה.  

"צֶ'ה־ג'וֹל, זה באמת נראה כואב. כל החברים בכיתה כאבו מבפנים."

התלמיד התורן אומנם הלך לצידו וניסה לנחמו, אך דבריו לא הצליחו להגיע אל הילד. לבסוף הוא רטן באי רצון –

"דווקא אהבתי פעם את שיעורי החשבון..."

"אולי עדיף שפשוט תגיד למחנך הכיתה שלא היית בסדר. הרי רק אתה תיפגע בסוף מכל העניין."

אולם הילד מעולם לא הלך להתנצל בפני המורה. בשיעורי החשבון הוא בהה תמיד דרך החלון מבלי להסיט את מבטו. האי הקרוב ביותר שניתן היה לראות דרך החלון היה יָאנְגְדוֹ. משמעות שמו היתה "אי העיזים", וזאת משום שהדייגים שהתגוררו בו רעו עיזים. בכל שיעורי החשבון סרק הילד בעיניו את יערות האי עבור עיזים כמחפש אחר מטמון. אולם הוא לא הצליח לראותן ולו פעם אחת. הוא הבחין רק בעגורים המגיחים מפעם לפעם ככביסה לבנה מתוך מעבה יער האורנים הירוק.

*

הצעיר חצה את מגרש הספורט ונחלץ דרך שער בית הספר. שתי חנויות מכשירי הכתיבה שעמדו מולו היו סגורות. התושבים העדיפו להתחמם סביב תנורי הפחם של בית הכולבו הגדול. בית הכולבו הציג לראווה מלאי גדול של סחורות מגוונות: בגדים, שעוני שולחן, כלי חקלאות, רשתות דיג, פירות, סיגריות, וכיוצא בזה.

כשמלאו לצעיר שמונה שנים והוא החל ללמוד בבית ספר היסודי, הוא הלך עם סבתו באחד הימים לבית הכולבו על מנת לקנות בגדים. הבגדים היו מתנה לכבוד יום הולדתו. אולם הסיבה העיקרית שאנשים החליטו לפזר את כספם בבית הכולבו היתה כרטיסי ההגרלה שחולקו בו. היתה זו כמובן מלכודת עבור אלו שלא הגרילו את כרטיס המתנה בו חשקו. לאחר שהושיטה סבתו את התשלום עבור הבגדים לבעל הכולבו, נתן המוכר לילד במתנה כרטיס הגרלה. הילד חפץ בשעון שולחן מחרסינה והיה קצר רוח לגלות במה זכה. אולם על הכרטיס שבחר היה כתוב: "צרור אחד של ניירות כתיבה", והילד קרס לרצפה באכזבה. סבתו משכה בידו –

"אחיינו של מר פָּאק! קר פה, בוא, נלך להתחמם קצת מול האש."

*

הצעיר חלף על פני בית הכולבו וצעד לכיוון שדות הירק שעל המזח. פעם היה שם רק שטח פתוח, אך כעת הוא כוסה בכרובי־חורף ירקרקים. השמיים התעננו עוד יותר. עוצמתה של הרוח המקפיאה אותתה שלא גשם אלא שלג עתיד היה לרדת בקרוב. הצעיר רעד מקור.

היה זה לפני שלוש שנים. הצעיר היה בן עשרים ואחת. מלחמת האזרחים פרצה והצעיר התחבא בחדרו הקטן והצנוע. צבא העם של הצפון אסף את אנשי הכפר בשטח הפתוח שעל המזח וחיסל באמצעות רובים אדם אחד או שניים. השטח הפתוח נותר מאז תמיד מוכתם בדם. בכל פעם שהגיע צבא העם של הצפון, מתו אלו שעזרו למשטרה; ובכל פעם שהגיעה המשטרה, מתו אלו ששיתפו פעולה עם צבא העם של הצפון. גם כמה מחבריו של הצעיר לספסל הלימודים נגררו החוצה והוצאו להורג. היו גם "חכמים" שיצאו מהר על מנת להציל את אנשי הכפר, ומייד נורו. הצעיר לא תמך בצד זה או אחר. אולם ליבו צנח בכל פעם ששמע חדשות על אנשים שנהרגו. תחושת האשמה גרמה לעצביו להימתח כמו גומי. יותר מפעם או פעמיים הוא מצא את עצמו מקווה שרעל הוכנס באוכל שהכינה למענו סבתו. הוא חש מיואש וכלוא בתוך ביתו שבכפר, כמו בתקופת בית הספר היסודי בה תמיד כמה לעזוב.

*

הצעיר הרים אבן והשליכה אל הים. גם התקופה הקשה של המלחמה אבדה לה זה מכבר כאבן במצולות. נראה שכעת יכול היה הצעיר לעזוב סופסוף את כפר הולדתו מבלי להביט לאחור. האבן שהשליך לא חזרה שוב והפציעה. היא אבדה בקרקעית הים, וגם אם ייבַּראו מחדש השמיים והארץ לא יוכל אף אחד למצוא אותה שוב. הימים הקשים של המלחמה דמו לחפצים אשר אבדו במעמקים.

לבסוף החלו פתיתי השלג לרדת, קשיחים כגבישי מלח. הם הרעיפו בזעף כסופת גשמים. עשן הגיח מן הסמטה המובילה לביתו של הצעיר. היה זה עשן אשר עלה מארובת החדר הקטן בו התגורר. אימו של הצעיר הבעירה אש בתנור. סבתו ומשפחת דודו הלכו לעבוד בשדות כרובי־החורף ולא נמצאו בבית.

הצעיר נכנס לחדרו הצנוע וארז ספרים בתרמיל. לכל מנזר שלא ילך לאחר שיעזוב את כפר הולדתו, טוב יהיה אם ייקח עימו כמה ספרים. אף כי התכוון לעזוב את הכול מאחור, לא יכול היה הצעיר לוותר על הספרים שאהב. האופנה החדשה של לימודי האנגלית, אשר סחפה את כולם מייד לאחר מלחמת האזרחים, לא פסחה גם עליו. הלך הרוח היה שמי שיידע טוב אנגלית יצליח, ומי שלא – ינודה. לפיכך הכניס הצעיר לתרמילו קודם כל כרך אחד של מילון אנגלית־קוריאנית. את יתר הספרים הוא הכניס והוציא שוב ושוב מספר פעמים מהארגז שבחדר, ובסופו של דבר בחר שלושה. הוא לקח את מילון האנגלית־קוריאנית עליו החליט קודם לכן; את "חקר הטוב" מאת קיטָרוֹ נישידָה, ספר בו התעמק מאז שנתו השלישית בבית הספר התיכון; וכן אוסף של מסות בכריכה רכה פרי עטו של סופר פופולרי מאותה התקופה. הוא לא לקח בסופו של דבר את "רשומות נזיר הזן לִין גִ'י", עליו המליץ לו הנזיר סוּ־אוּנְג. "רשומות נזיר הזן לִין גִ'י" היה אחד מכתבי הבודהיזם שרכש בתקופה שעבד כמזכיר אגודת הסטודנטים הבודהיסטים במקדש קטן במוֹקְפּוֹ המשויך למנזר "העז הלבנה". הוא קרא בספר הזה שוב ושוב.

סבתו לא נמצאה בבית וצעדו היה קל. לאימו הוא פשוט שיקר. הוא לא יכול היה להביא את עצמו לומר לה שהוא יוצא למנזר על מנת להיות לנזיר.

"אני הולך לבקר חבר."

"אתה בטוח שזה בסדר ללכת ביום שלג כזה?"

"קבעתי איתו, אז אקפוץ אליו לזמן קצר ואחזור."

"סבתא תחכה לך. אל תתעכב, תחזור מהר!"

*

פתיתי השלג התעופפו בפראות וגדשו את האוויר. בראש מורכן הסתלק הצעיר בסמטאות שבין קירות האבן. הוא הרעיף מבט אחרון לאחור וראה את אימו יוצאת משער העץ ומתבוננת בו. אף כי היה זה רק לרגע קצר, נראה ששערותיהם הכהות של הצעיר ושל אימו הלבינו בן־רגע. אימו נראתה לו לפתע אישה זרה. כאילו ברגע אחד חלפו ואבדו להן שנים ארוכות.

"האם האישה הזו היא אכן אימי?"

הצעיר זכר את האימא שהיא היתה לפני לידתה של אחותו הקטנה. הוא זכר את האימא המסודרת והנקייה ששולי חצאיתה לא התלכלכו בבוץ גם כאשר ניכשה את השדות. הוא זכר את האימא שהכינה בלב מסור את טקסי האזכרה של אביו, אשר נפטר ממחלת ריאה כשהיה הצעיר בן ארבע שנים. אולם את קשריו עם האימא המכוסה כעת פתיתי שלג, השיל הצעיר זה מכבר. היא היתה עבורו כעת בסך הכול אדם זר עם מעט אינסטינקט אימהי.

הצעיר הרגיש שדמעות עולות בעיניו. הוא מיהר לעבר המזח, כנמלט. לשמחתו, דודו לא מכר כרטיסים למעבורות באותה השעה על הרציף. הצעיר רכש כרטיס למעבורת למוֹקְפּוֹ מבחור אחד שעמד שם מוקף אנשים.

צבע הים היה אפור. הרוח נשבה, והבוץ שבקרקעית התערבל וגרם לצבע המים להאפיר עוד יותר. הצעיר יצא אל הרציף המכוסה פתיתי שלג וחיכה למעבורת. תוך זמן קצר הכחילו שפתיו.