גנטיקה של טעם / נאטסומה סוסקי
 

פרולוג, מאת המתרגם
השנה היא 1905. מלחמת רוסיה־יפן בדיוק הסתיימה בניצחון גורף ומפתיע של ארץ השמש העולה. יפן הפכה למעצמה עולמית, לאימפריה השולטת בקוריאה ובמנצ’וריה. הניצחון עורר ביפן גאווה גדולה, אך גם לא מעט ביקורת. הנפגעים היו רבים, הזוועות איומות, ההישגים לא תמיד משכנעים. ואילו נאטסומה סוסקי, סופר נודע שזה עתה פרסם את רב־המכר "אני חתול", צפה באירועים מן הצד ואחז בקולמוס.

**

 

 

1

מזג האוויר הלוהט גרם גם לאלים לאבד את דעתם. מתוך העננים בקעה קריאה: "טבחו בבני האדם! שחררו את הכלבים!" היא זעזעה את ים יפן, הפכה אותו על פיו, והדהדה עד קצות־קצותיה של מנצ’וריה. ואילו היפנים והרוסים נענו לקריאה ללא דיחוי. הם הקימו בית מטבחיים עצום בערבות הצפון, גודלו מעל למאה לִי. צבאות של כלבי טרף מפלצתיים זינקו מתוך המישורים, משספים ומפלחים מכאן ומשם, צמאים לדם, כצרורות של קליעים בעלי ארבע רגליים. האלים המוטרפים ריקדו בהנאה: "שתו את דמם!" הם קראו מן המרומים, והלשונות המריירות החלו לרצד על פני האדמה. רחש הדם המבעבע בגרונות הציף את האוויר. "טרפו את בשרם!" צרחו הפעם האלים, רוקעים רגליים על שולי הערפילים. "לטרוף בשר! לטרוף בשר!" נבחו בבת אחת גם הכלבים. גפיים החלו מייד להיקרע, פיות נפערו לרווחה, שיניים ננעצו בבשר. שוק אחת נתפסה משני הכיוונים, נמשכת מימין ומשמאל. לבסוף, כשנדמה שלא נותר עוד בשר לאכול, שוב נשמע קולם המאיים של האלים, חודר את מעטה הערפל: "מצצו את עצמותיהם!" כמובן, העצמות – שיני הכלבים מתאימות לעצמות אף יותר מאשר לבשר. הכלבים נבראו על ידי האלים המוטרפים מצוידים בהתקנים מוטרפים, שיניים שללא ספק תוכננו מראש עבור ההילולה הנוכחית. הם נוהמים, נובחים, חושפים שיניים ונושכים. חלק מהעצמות מבוקעות ולשדן נמצץ, אחרות מרוסקות ונקברות בבוץ. את העצמות העמידות בפני השיניים הם לוקחים הצידה, משחיזים באמצעותן את הניבים...
*
שוב שקעתי בפנטזיות מצמררות, כהרגלי, ובינתיים הגעתי איכשהו לתחנת שִינְבָּאשִי. המון אדם הציף את הכיכר שמול התחנה. דרך שער הניצחון נפער שביל ברוחב של כארבעה מטרים, ומימינו ומשמאלו נדחסו שורות צפופות של אנשים. אי־אפשר היה לעבור דרכן. מה לכל הרוחות קורה כאן?

בתוך הקהל היה מישהו שחבש כובע משי משונה על פדחתו, רק אוזניו מונעות מהכובע לכסות את עיניו. אחר לבש קימונו מבד משובח שנראה הדוק מדי עבורו. הוא עמד שם ובחן את בגדיו כאילו היו של מישהו אחר. והיה שם עוד מישהו, מוזר למראה במיוחד. הוא אומנם לבש מעיל פראק רגיל למדי, אך הוא נעל במקביל נעלי ספורט לבנות מבד ונופף בכפפותיו הלבנות גם הן, כאילו מכריז: תסתכלו עליי! ומעבר לכך, אחד מכל עשרים אנשים, פחות או יותר, הניף בידו דגלון קטן. רוב הדגלים נצבעו בסגול מלבד האותיות שנותרו לבנות, אך התנופפו ביניהם גם דגלים לבנים עם קליגרפיה נאה בצבע שחור. הרהרתי לעצמי שוודאי אוכל להבין את משמעות ההתקהלות אילו רק אקרא את הכתוב על אחד הדגלים, ומיקדתי את תשומת הלב בדגלון הקרוב ביותר. נכתב עליו כך: "נציגי העיר רֶנְגָ'אקוּ מברכים את מר קִימוּרָה רוֹקוּנוֹסוּקֶה על שובו המהולל מן הקרב!"
אהה, מדובר בקבלת פנים, הבנתי, ופתאום גם האדונים עם הלבוש המוזר נראו לי איכשהו מכובדים יותר.

 

המשך קריאה בספר עצמו...