דֵנְשִיגִ'ישוֹ
מסעות אל יפן וממנה
ארז יוסקוביץ

כעין הקדמה

​

יום אחד אכתוב את זה בספר. את המסע כולו באותיות דפוס שחורות על גבי דפים לבנים. הזמן יזרום לאחור תחת כוח הכבידה של הרגש. מרחב הלב יתכופף ואני אפסע שוב [כמספר-יודע-כל] ברחובות המוארים של שִינְג’וּקוּ, מלהק בִּדְיונות למעשייה שהייתה באמת. דוחס את העיר המתפרצת לשורות צרות. מנסה ללכוד ברשת של גופנים וסימני פיסוק זרועות תמנון של רחובות מפותלים. מהברים האפלים של גוֹלדֶן-גָאי ועד סמטאות אָמֶה-יוֹקוֹ, מפארק אוּאֶנוֹ ועד השדרות הרחבות של גִינְזָה. יום אחד אכתוב את זה בספר ושריקת הקומקום בערב חורפי תהפוך מטאפורה לבדידות גדולה. ניחוח אטריות הסוֹבָּה ופריחת הדובדבן יִכָּבְלוּ בדימויים של חילופי עונות. טיפות הגשם וניסור הציקדות יאסרו במטבעות לשון [כמו ״קשה מנשוא״]. ילדה קטנה תחייך בזרועות אִמָּהּ ואלף סימניות סיניות ייוולדו מחדש בשפה של קודש. על הכריכה ייכתב משהו בנוסח: "מסע חיפוש רוחני ופואטי". איש אחד אולי יקרא ויתרגש, אישה אחת לפחות תתאכזב. ואני אמשיך לחלום על חצאיות קצרות במדרגות הנעות של התחתית ועל ריחו המתוק של הסתיו בשדרה.

 

 

דֵנְשִיגִ’ישוֹ

​

האם תוכלי לדמיין שפה שונה בתכלית מזו המוכרת לך? שפה שבה הווה ועתיד הם זמן אחד, שבה המושא קודם לגעגוע, וכלל לא ידוע מי הוא המתגעגע. ערב רב של סימניות היוצרות מילים משוחררות מחוקי דקדוק. דמיין מקום שהאנשים בו מכורים לעמימות אך חרדים מטעויות. שפה שדובריה מקדשים את הדיוק דווקא משום שאין הוא בר השגה. במחוז דמיוני שכזה חשוב שיהיה תמיד מילון אלקטרוני בהישג יד. היפנים קוראים לו דֵנְשִי (電子, אלקטרוני) גִ'ישוֹ (辞書, מילון). לפני שנים רבות, טרם מלכות הטלפונים החכמים, יכולת למצוא אותו כמעט בכל תיק. וגם כיום, נוסעים המתמידים בנתיבי שפות לא יעזו לזוז ממקומם בלעדיו.
 

לשלי קראו ״טנק-מילים v80״. הוא היה מתוצרת קאנון. מילון כיס אלקטרוני כסוף בעל מקשים כחולים קטנים. הטנק שלי היה מהראשונים שהיה להם מסך מגע. רכשתי אותו בחנות הכולבו יוֹדוֹבָּאשִי אשר באַקִיהָאבַּרָה ומאז הוא היה לי למורה דרך ולחבר יקר. היום הוא מוטל ללא סוללות במעמקי המגרה התחתונה של שולחן הכתיבה. אוצר בחובו מחשבות ורגשות שהפכו לזיכרון. יתום כאבותיו המעלים אבק על מדפים טחובים במרתפי ספריות שוממים. כיפן, גם הוא נותר מאחור בעוד אני המשכתי הלאה, נוהה אחר מסכים אחרים.

אך בימים קרים, כשרוחות המדבר מאיימות להטביע את הלב, אני מעביר את ידי ברכות על מקשיו העגולים. חוזר אל המקום שלפני קיום סמן ומסוּמן. כשיפן עוד הייתה מציאות מכושפת ומשוחררת מכל משמעות. בתקופה בה מסה אינסופית של סימניות עטפה אותי בקסם מפתה של חוסר הבנה. הגנה עלי מהבנאליות והטיפשות של היומיום.