ספר הנשימה: מדריך דאואיסטי
מסינית קלאסית: אורי קפלן

פתח דבר​

הצִ'י – היסטוריה קצרה

​

רבים ודאי מכירים את ספר הדרך והסגולה, ספר הספרים של מסורת הדָאוֹ. אחרים אולי נתקלו גם בספרו המופלא של גְ'וָאנְג דְזְה, הגדוש בסיפורי מעשיות מלאי הומור ובדימויים מעוררי השראה. צמד הספרים האלה נחשב לקאנון הפילוסופי של מסורת הדאו. אולם הדאואיזם – או ה"טאואיזם" כפי שנהוג היה פעם לומר – התפתח במשך השנים להיות הרבה יותר מ"רק" פילוסופיה. כבר בתקופת שושלת הטָאנְג [907-618], וכנראה עוד קודם, הוא הפך לדת של ממש: עם טקסים, מקדשים, פנתיאון של אלים, ספרי קודש, כמרים וקהילות של מאמינים. יתר על כן, לאורך השנים, הכריזו מפעם לפעם קיסרים סינים על הדאואיזם כדת הרשמית של הממלכה כולה.

המסורת הדאואיסטית התפתחה בתהליך של חיקוי והיפוך אל מול הבודהיזם. היא אימצה רבים מהמאפיינים הדתיים שהגיעו עם הבודהיזם מהודו – מאפיינים כגון מנזרים ונזירים, חוקי מוסר וכדומה – אך בד בבד ניסתה להדגיש את שונותהּ. היתרון העיקרי שלה היה, שבניגוד לבודהיזם, היא היתה מסורת מקומית, ילידית, ועל כן היה ביכולתה לעורר סנטימנטים פטריוטיים. במשך השנים צמחו מתוכה הרפואה הסינית ושלל אומנויות הלחימה, ונראה שהיתה לה השפעה לא מועטה גם על התפתחות השמאניזם בקוריאה והשינטו ביפן. כיום מקבל הממשל הסיני את מסורת הדאו כאחת מחמש הדתות החוקיות ברפובליקה העממית, ומיליונים מגדירים את דתם כדאואיזם.

נדמה לעיתים שהמסורת הדאואיסטית מהווה למעשה מעין מקבילה קדם־מודרנית לתרבות הוול־ביינג [wellbeing] של היום. היא עוסקת בתזונה נכונה, בשיקויי בריאות, בעיסויים ובמדיטציות, באיזוני גוף־נפש ובשלל תרגולי התעמלות ונשימה לשם רווחה פיזית ורוחנית והארכת החיים. רבים מאיתנו מתרגלים יוגה ועושים ספורט, נמנעים מגלוטן, שותים שייק עם "סופר־פוד" כספירולינה או גוג'י ויוצאים מפעם לפעם לריטריט מדיטטיבי; ובאופן דומה – במשך אלפיים שנה, פחות או יותר – תרגלו הדאואיסטים מתיחות [導引], נמנעו מדגנים, הכינו שיקויי פלא להארכת החיים עם אוכמניות וג'ינסנג ולעיתים גם כספית או זהב, נרגעו במדיטציה ותרגלו את הנשימה. הספר הנוכחי, אם כן, אינו עוסק בנשימה בלבד, אלא ממליץ על אורח חיים שלם: אורח חיים הכולל תזונה נכונה, תרגולי מדיטציה ודמיון מונחה, והימנעות מגורמים מזהמים העלולים לפגוע בבריאות.

*

"ספר הנשימה", כך קראתי לספר הזה, אך למעשה הוא נקרא "ספר הצִ'י" [氣經]. ראוי יהיה לפיכך לדון תחילה, לפני שניגשים אל הטקסט עצמו, באותו מונח מעורפל, עלום ומסתורי. ה"צִ'י" [המבוטא בקוריאנית וביפנית: "קִי"] הוא מונח פוליסמי, מולטי־סמנטי ובעל נטייה לעמימות, הידוע במחוזותינו, כמדומני, בעיקר בקרב העוסקים ברפואה הסינית ובאומנויות הלחימה. פילוסופים נוהגים להתפלסף שהסימנייה המייצגת את ה"צִ'י" [氣] בנויה למעשה מאורז הצומח מלמטה [米] ומאדים המתרוממים אל על [气]. בישולו של האורז, אם כך, הוא מה שמעניק לנו את אותו הצִ'י – את האנרגיה הנותנת לנו חיים. הצִ'י מייצג הן את האדים של הבישול והן את האנרגיה שהמזון מעניק, הן את האוויר והן את החיוּת שהוא מנחיל, הן את הרוח והן את החומר; הוא מעין דבר והיפוכו – רוח גשמית, חומר רוחני. בשפות המודרניות של מזרח אסיה התרחבו והתפשטו משמעויותיו של אותו הצִ'י, והוא הפך גם לריח, לתשומת לב, לאקלים, להרגשה, לאווירה, ולעוד כהנה וכהנה קרובי משפחה. בקוריאה "להרגיש קִי" זו המילה לשפעת [感氣] ו"קִי של הרוחות" זה בעצם דיבוק [神気]; וביפן משתמשים בלא פחות מחמש מאות צירופים הכוללים קִי [צ'י]: החל מהמילה לתחושה [気持ち] שהיא, מילולית, "הקִי בו אוחזים", ועד לתיאור של אדם נדיב [気が大きい], כלומר "עם קִי גדול". המילה לאוויר ברחבי מזרח אסיה המודרנית היא "צִ'י ריק" [空氣], אך כאן עולה השאלה ממה בדיוק הוא התרוקן? מה בעצם היה בו קודם?

נראה שבראשית הימים היה הצִ'י פשוט אוויר מלא עכירות – אוויר ערפילי, מעונן. בטקסטים הקדומים ביותר של סין, טקסטים קצרים שהשתמרו על שריונות של צבים ועל עצמות מהאלף השני לפני הספירה, מופיע הצִ'י [בצורתו הפשוטה – 气] במשמעות של עשן, ערפל או ענן. נכתב שם לדוגמה: "ניבוי: הלילה יהיה מעונן [צִ'י]." גם המילון הסיני הראשון שנכתב לפני כאלפיים שנה מסביר שהצִ'י הוא פשוט "אדי עננים". הפילוסוף מוֹ דְזְה, חכם בן המאה החמישית לפני הספירה, הוסיף שהצִ'י נידף מתוך גופות שלא נקברו עמוק מספיק, ושניתן לחזות את ההצלחה במלחמה על־פי צורתו של הצִ'י – העשן המגיח מהקורבן בעת הפולחן המקדים.

במשך השנים הידועות כתקופת האביב והסתיו [476-770 לפני הספירה], החל הצִ'י להיות מזוהה עם שתי האנרגיות המשלימות: היִין והיָאנְג. ספרי היסטוריה מהמאה השמינית לפני הספירה הצהירו שהצִ'י של היִין והיָאנְג לא היה מאוזן ועל כן התעוררה רעידת אדמה. ספר נוסף, הדְזְווֹ גְ'ווָאן, הסביר שקיימים שישה סוגים של צִ'י: יִין, יָאנְג, גשם, רוח, אור וחושך – ולהם שישה רגשות תואמים. וכך נולד למעשה הֶקְשר כפול עבור הצִ'י: הן של מזג אוויר והן של מזגם של בני האדם.

אצל סבא קונפוציוס החכם, אשר חי ככל הנראה במאה השישית לפני הספירה, הצ'י מופיע לעיתים פשוט כ"נשימה", לעיתים כ"חשק" [למשל: תיאבון או חשק לאכול 食氣], ולעיתים כ"טיב" או "תכונה" של משהו. הוא קבע שעל איש המעלה להיזהר משלושה דברים: "בצעירותו, כאשר הצִ'י של הדם שלו עדיין אינו יציב – עליו להיזהר מיחסי מין. בבגרותו, כאשר הצִ'י של הדם שלו יציב וחזק – עליו להיזהר מתוקפנות. ובזקנתו, כאשר הצִ'י של הדם שלו נחלש – עליו להיזהר מהיאחזות."

הצִ'י מופיע שלוש פעמים גם בספר הדרך והסגולה, אשר נכתב פחות או יותר באותה התקופה. גם לָאוֹ דְזְה ראה בצִ'י מעין אנרגיה המחברת בין היִין והיָאנְג, אך הוא הוסיף ממד נוסף לדיונים בנושא. הוא כתב ש"ריכוז הצ'י" [專氣] יוביל לגמישות ורוך כשל תינוק, וש"בתודעה המושלת בצִ'י" [心使氣] טמונה עוצמה. במילים אחרות, הצִ'י אצל לָאוֹ דְזְה הוא חומר בידי המשתמש, אנרגיה הניתנת לשליטה. זו היתה ככל הנראה יריית הפתיחה לתרגולי ריכוז הצ'י והכוונתו במסורת כולה.

הגְ'וָאנְג דְזְה הועלה על הכתב לא הרבה אחר כך, במאה הרביעית לפני הספירה, ושילב בתוכו את הצִ'י בכל המובנים שהושרשו עד אז. הוא דיבר על הצִ'י לא מעט במובן של "אדי עננים" או "ערפל" [雲氣], במובן של "אוויר לנשימה" [氣息], במובן של אנרגיות היִין והיָאנְג [陰陽之氣], במובן של עונות השנה [四時殊氣], במובן של ששת סוגי המזג [六氣] ובמובן של טיפוח ותרגול [養其氣]. אולם השימוש הנודע ביותר שלו במונח נמצא בהסבר אודות "הצום של הלב", הלוא הוא צום מומלץ בהרבה מצום רגיל ממזון. הוא כתב כך: "אל תאזינו עם האוזניים – האזינו עם הלב! אל תאזינו עם הלב – האזינו עם הצִ'י! הרי השמיעה עוצרת באוזניים והלב עוצר בתחושה, אך הצִ'י חלול וריק הוא – באפשרותו לקבל את הכול! – ובתוך ריקותו מתאספת הדרך. הריקות היא הצום של הלב."

מנציוס, בן דורו של גְ'וָאנְג דְזְה וממשיך דרכו החשוב ביותר של קונפוציוס, הוסיף נדבך נוסף לדיונים אודות הצִ'י: נדבך מוסרי. הוא ראה בו מעין כוח הנולד מתוך צדק ויושרה. באחד מהדיאלוגים המאלפים שלו הסביר: "הכוונה מדריכה את הצ'י, והצִ'י מציף את הגוף. הכוונה מגיעה קודם והצִ'י אחריה. לכן נאמר שכאשר הכוונה יציבה – הצִ'י לא נפגע... קשה להסביר אותו במילים – הצִ'י הוא שיא הגדוּלה, שיא החישול. אם מטפחים אותו ביושר ולא פוגעים בו, הוא מציף את החלל שבין שמיים וארץ. הוא מתרועע עם הצדק ועם דרך הישר, ואם אינו עושה זאת הוא גווע. הוא נולד מתוך הצטברות של צדק ויושרה."

במקביל נרקמו פולמוסים ומחלוקות לגבי הקשר שבין הצִ'י לחיים ולמוות. גְ'וָאנְג דְזְה טען ש"חייו של אדם הם הצטברות של צִ'י – הצטברותו מפיחה חיים ופיזורו מביא את המוות." אולם החכם שׂוּ'ן דְזְה לא לגמרי הסכים. הצִ'י לדידו התקיים גם בעצמים דוממים, ואילו חיים אנושיים דרשו דברים נוספים. הוא טען ש"למים ולאש יש צִ'י אך אין חיים – לעשבים ולעצים יש חיים אך אין הכרה – לבהמות ולציפורים ישנה הכרה אך אין מוסר – ולאדם יש גם צִ'י, גם חיים, גם הכרה וגם מוסר." כמה מאות שנים לאחר מכן טען אחד הטקסטים המרכזיים בדאואיזם הדתי – ספר השלום הגדול – שאדם מן השורה בנוי אומנם מדברים נוספים מלבד הצִ'י, אבל אצל הקדושים הגדולים ביותר, הגוף כולו עשוי מצִ'י, מאנרגיה, מאוויר.

טקסט נוסף מאותה התקופה, "העבודה הפנימית" [内業], שם דגש מיוחד על טיפוח הצִ'י. הוא הופך את אדי האורז, את מזג האוויר, למעין חומר מסתורי ורב־סגולה, ומכריז בגרנדיוזיות ראויה לשמה: "הצִ'י הזה – זוהר כשמש במרומים! אפל כתהומות השאול! עמוק כאוקיינוס! נישא כהרים! הצִ'י הזה – בכוח הזרוע לא ניתן לעצרו, אך אפשר לנוח בצל סגולתו, במילים לא ניתן לזמנו, אך אפשר ליהנות מצלילי נגינתו. כבדו אותו, שמרו עליו ואל תאבדוהו – כך תושלם סגולתכם. כשהסגולה שלמה נולדת חוכמה, וריבוא הדברים יהיו בהישג ידכם."

החְווָאי־נָאן־דְזְה, טקסט בעל השפעות דאואיסטיות שנכתב ככל הנראה במאה השנייה לפני הספירה, הוסיף הסברים מעניינים אודות השתתפותו של הצ'י בבריאת העולם: "הצִ'י החם של מצבור היָאנְג הוליד את האש, וזרע הצִ'י של האש הפך לשמש. הצִ'י הקר של מצבור היִין הוליד את המים, וזרע הצִ'י של המים הפך לירח. ואילו זרעי הזיווג בין השמש והירח הפכו למערכות הכוכבים."

אכן, הדיונים אודות הצִ'י הפכו סבוכים יותר ויותר במהלך השנים. הם בנו קומות על גבי קומות, מגדלים על גבי מגדלים על אותם "אדים" בראשיתיים. הנאו־קונפוציאנים של תחילת האלף השני לספירה הוסיפו מושג חדש למשוואה – את ה"לִי" [理], ה"עיקרון הבסיסי" או "חוקי הטבע" – וטענו שה"לִי" מעניק סדר וצורה ל"צִ'י" הנזיל והמפוזר. רבים החלו להבין את הצִ'י כמעין חומר קמאי, אטומים בסיסיים, חלקיקים אלמנטריים המרכיבים כל דבר ודבר ביקום. אחרי הכול, הרי גם אנו יודעים שהאוויר איננו ריק, הוא מורכב למעשה מתערובת של חלקיקים, של גזים, של חנקן וחמצן ו"אדים" נוספים.

במאה העשרים התעורר עניין מחודש באותו צִ'י מהולל, תחילה במזרח, ואחר כך בעולם כולו. שינויים חברתיים ופוליטיים מרחיקי לכת ביפן של ראשית המאה תרמו להקמתן של שלל דתות חדשות וקבוצות רוחניות במדינת האיים, ובין קבוצות אלה נולדו, בין השאר, אומנות הלחימה האייקידו [מילולית "הדרך להתאמת הצִ'י"] ושיטת הריפוי רֵייקִי [מילולית: "הצִ'י הפלאי"]. מדובר בשכלולים יפניים חדשים, אשר נדדו לאחר מלחמת העולם השנייה גם למערב. בסין השכנה, באופן מפתיע, התעורר מחדש העניין בצִ'י בתמיכתה המלאה של המפלגה הקומוניסטית. מונח חדש – צִ'י־גוֹנְג, "מיומנויות הצִ'י" – הומצא בשנות החמישים כמעין שם כולל לתרגולי טיפוח הצִ'י המסורתיים, ולאחר דעיכתה של מהפכת התרבות, מאות מיליונים החלו לצאת לפארקים ולתרגל. הן מכוני מחקר ממלכתיים והן הצבא הסיני פתחו בניסויים מדעיים בניסיון להבין את הצִ'י המסתורי, וללמוד כיצד להשתמש בו. בשנת 1978 הכריז מדען בשם גוּ הָאן־סָן שגילה דרך מדעית למדוד את הצִ'י באמצעות קרני אינפרא־אדום בתדר נמוך. ניסוי שנערך לאחר מכן באוניברסיטת צִ'ינְג־חְווָה הוכיח שמתרגל צִ'י־גוֹנְג מיומן הצליח לשלוח את הצִ'י ולשנות את המבנה המולקולרי של חומרים במרחק של 2000 קילומטרים! העולם, כמובן, עדיין ממתין לשחזור מדויק של הניסוי בתנאי מעבדה מבוקרים.

*

הספרון שלפנינו עוסק בעיקרו באחת המשמעויות הבסיסיות ביותר של הצִ'י – הצִ'י כאוויר שאנו נושמים. על כן, כדי להימנע ממיסטיפיקציה מיותרת, תרגמתי אותו בדרך כלל פשוט כנשימה או כאוויר. אולם בעת הקריאה בטקסט כדאי לזכור גם את יתר בני המשפחה. אחרי הכול, הרי גם בשפתנו יש קשר הדוק בין "נשימה" ו"נשמה"; ו"רוח" יכולה להיות גם רוח נושבת [wind] וגם רוח פנימית [spirit] וגם רוח רפאים [ghost] וגם מצב רוח [mood]. באופן דומה מצליח הצִ'י להיות בעת ובעונה אחת הן אוויר ערפילי והן מזג אנושי והן חלקיקים אלמנטריים והן אנרגיה קמאית והן כוח וחיוּניות, אך אם חושבים על כך מספיק חזק, עשויים לגלות שאולי, למעשה, כל הדברים האלה הם בדיוק אותו הדבר.

"ספר הנשימה" הוא טקסט קדום שנכתב לפני כאלף ומאתיים שנה על ידי מתבודד אנונימי, הידוע רק בכינוי "מאסטר האַין הגדול". הוא נכלל בקאנון הדאואיסטי הגדול, אך כדרכם של טקסטים קדומים, הוא אינו מסודר וערוך בצורה מהודקת כספרים של היום. ניתן לשער שהוא עבר אי־אלו שינויים, הוספות והשמטות לאורך השנים, והוא נוטה לאבסטרקטיות ולחזרתיות. כדאי לזכור גם שהרעיונות המופיעים בו, מסקרנים ככל שיהיו, אינם מוכחים בצורה מדעית מקובלת. בהחלט ניתן ללמוד ממנו רבות על המחשבה הדאואיסטית ועל ההתפתחות ההיסטורית של תרגולי נשימה שונים, אך כל ניסיון לתרגל על פיו הינו באחריות המשתמש בלבד. אנא עשו זאת בזהירות.

 

א.ק.