נראה שכולם כיום אוהבים את הבודהה. הוא הרי היה איש דת חביב במיוחד: הוא מעולם לא הפך נהרות של מים לנהרות של דם או הוריד ברד של צפרדעים; הוא מעולם לא שחט אויבים; והוא מעולם לא הפך שולחנות של מלווים בריבית. הוא פשוט ישב תחת עצים ודיבר עם מי שעבר בסביבה. אולם תפיסה זו של הבודהה כחכם טוב-לב ונדיב היא די חדשה, והיא החלה רק לפני מעט יותר ממאה-וחמישים שנה. במשך מרבית ההיסטוריה, אנשי המערב – בין אם היו דיפלומטים, סוחרים, רופאים, או מיסיונרים – לא חיבבו במיוחד את הבודהה. 

ספר זה מתאר את המפגש של המערב עם הבודהה החל מימי קדם ועד למאה התשע-עשרה. הוא סוקר את תיאורי הבודהה במערב לפני שהפך להיות הדמות החיובית והפציפיסטית שאנו מכירים ואוהבים כיום, ושואל מה קרה לפני כמאה-וחמישים שנה שהפך אותו לכזה. במילים אחרות, הוא מנסה לענות על השאלה כיצד הפך הבודהה מאליל פגאני מסוכן, העשוי מאבן ועץ, לפציפיסט מואר בשר ודם?