סוטרת הלוטוס: משלים בודהיסטיים

פרח הלוטוס הוא אחד מסמליה המרכזיים של המסורת הבודהיסטית. שורשיו אומנם נטועים בבוץ, אך הוא גדל וצומח מעלה אל מעל לפני הביצה, ובכך מסמל את השחרור מן העולם המזוהם שבו אנו חיים. פרשן בודהיסטי חשוב מהמאה השישית הסביר שגבעול הלוטוס מסמל את החמלה, אשר ממנה מתפתחים עלי החוכמה, אבקן המדיטציה, ופריחת השחרור. בשל חמלה זו, גם לאחר פריחתו נובל וצונח פרח הלוטוס בחזרה אל מימיה המרופשים של הביצה, וכך זורע זרעים חדשים אשר בבוא הזמן משגשגים ומכסים את המים בפרחי לוטוס מרהיבים. גם הבודהה, מבהירה סוטרת הלוטוס, אינו מסתפק בהארתו האישית. הוא יורד שוב ושוב אל העולם רווי־הסבל על מנת לזרוע את זרעי תורתו ולעזור לכל הישויות הרבות להשתחרר.

כשקראתי את סוטרת הלוטוס לראשונה, במסגרת סמינר אקדמי בדרום קוריאה לפני קרוב לעשרים שנה, היא עוררה בי התנגדות גדולה. גיליתי בתדהמה שהיא מלמדת שרבים מהרעיונות הבודהיסטיים אליהם נמשכתי – היעדר העצמיות, הסבל הקיומי בשל ההיאחזות בתשוקות, והנירוואנה המכבה אותו – לא היו אלא אמצעי לימוד; שקרים לבנים שנועדו לכוון דווקא את המתחילים, בהדרגה, אל האמת המוחלטת. היא מסבירה שסיפור חייו המסורתי של הבודהה, עלילות הנסיך אשר עזב את הארמון והתעורר, לא היו אלא אחיזת עיניים, ושהבודהה הוא בעצם אינסופי ובעל יכולות על־חושיות מגוונות. הייתכן שהבודהיזם אינו רק פרקטיקה פילוסופית אחרי הכול אלא דת של ממש, התרעמתי. סוטרת הלוטוס נוטה לעורר התנגדות בקוראיה, והיא אף מודעת לכך בעצמה. באחד הפרקים מסופר שלא פחות מחמשת אלפים נזירים סירבו להאמין לבודהה כשלימד את סוטרת הלוטוס, קמו בהפגנתיות ממושבם, ועזבו את המקום. אולם אף על פי כן נהפכה סוטרת הלוטוס ברבות הימים לאחד הטקסטים הבודהיסטיים הפופולריים ביותר במזרח אסיה. אינספור עותקים שלה נחרטו והודפסו בסין, בקוריאה, ביפן, ובטיבט, ציורי קיר מרהיבים של סצנות ממנה נשתמרו על קירות מערות ומקדשים, ורבים ראו אותה – ועדיין רואים – כאחד מכתבי הקודש הבודהיסטיים החשובים ביותר.

המסורת הבודהיסטית מתחלקת לשני זרמים מרכזיים: "המרכבה הקטנה" (הינָאיָאנָה) – המכונה גם טֶהרָוַואדָה, "תורת הנזירים הבכירים" – הרווחת בעיקר בסרי לנקה ובארצות דרום מזרח אסיה, ו"המרכבה הגדולה" (מָהָאיָאנָה) – הרווחת בסין, קוריאה, יפן, טיבט, ומונגוליה. סוטרת הלוטוס מייצגת את מסורת "המרכבה הגדולה", וייתכן שהיא כתב הקודש המשפיע ביותר במורשת זו. תומכי זרם "המרכבה הגדולה" מאמינים בצורך לדחות את השחרור האישי לטובת החמלה, הלימוד, והנגשת ההארה לכל היצורים החיים, ורואים את זרם "המרכבה הקטנה" כדרך אנוכית המרוכזת בתרגול אישי ובהנעה עצמית גרידא אל עבר השחרור. ניתן לדמות את ההבדל בין שתי ה"מרכבות" לזה שבין קטנוע קטן המוביל אדם אחד במהרה אל יעדו לעומת אוטובוס מאסף גדול הנועד לנייד רבים. הבודהה, מזכירה לנו סוטרת הלוטוס, לא הסתפק בשחרורו האישי – הוא לימד בהתמדה ובחמלה קהל גדול במשך שנים רבות. במילים נחרצות מדגיש הטקסט שהשאיפה לנירוואנה, לשחרור האישי מן הסבל, פחותה מן השאיפה הגדולה להיות לבודהה ולהציל אנשים רבים. עם זאת, ייתכן שהשאיפה לנירוואנה היא צעד בלתי נמנע; אבן דרך הכרחית במסלול המלא של תורת הבודהה. הרי קל יותר לדאוג לאחרים כאשר סובלים פחות, וייתכן שהנירוואנה מסייעת למתרגל להגיע בסופו של דבר אל הארה גדולה יותר, אל ההארה השלמה של הבודהה.

סוטרת הלוטוס נכתבה ככל הנראה בסנסקריט בין המאה הראשונה לפני הספירה למאה השנייה לספירה בחלקה הצפוני של תת היבשת ההודית. אולם כתבי היד העתיקים ביותר שנשתמרו הם דווקא תרגומה של הסוטרה לסינית. שישה תרגומים כאלו חוברו בין המאות השלישית והשישית לספירה. הפופולרי שבהם היה תרגומו של קוּמָארָגִ'יוָוה, אשר נערך בצָ'אנְג־אָן (שִׂי־אָן של היום) והוצג בשנת 406.

חייו של המתרגם המהולל קומארג'יווה היו מרובים תהפוכות. הוא נולד כנסיך רב־עושר בממלכה מרכז־אסייתית בשם קוּצָ'ה, נשלח על־ידי אימו למנזר כבר בגיל שבע, וברבות הימים הפך למלומד בודהיסטי בעל־שם. כשהגיע לגיל ארבעים, נלכד קומארג'יווה בידי הצבא הסיני ובילה את שבע־עשרה השנים הבאות כבן ערובה. הוא אולץ להתנער מנזירותו ולהתחתן, ללמוד סינית, ולבסוף הובא לבירת הקיסרות והושם בראש המרכז המלכותי לתרגומים. תרגומיו לסוטרות בודהיסטיות רבות נלמדים ומדוקלמים עד היום בכל רחבי מזרח אסיה, ומספרים גם שלשונו – אשר לימדה את התורה בחריצות במשך כל ימי חייו – מיאנה לעלות בלהבות עם גופתו לאחר מותו, ועודה ממלמלת בשקט את כתבי הקודש. גרסת סוטרת הלוטוס של קומארג'יווה, בן המלך, הנזיר, האסיר, והמהגר, היא גם הבסיס לתרגום עברי זה.

מהמאה החמישית ואילך נפוצה סוטרת הלוטוס בכל רחבי סין. רבים העתיקו אותה על מנת לזכות בברכה – חלק עשו זאת באותיות מזהב טהור או מכסף, ואחרים אף השתמשו בדמם כדיו. יותר מאלף כתבי יד עתיקים של הסוטרה התגלו במאה העשרים במערה במערב סין, על דרך המשי. עד מהרה התפתחה מסורת מעניינת הגורסת כי הבודהה לימד את סוטרת הלוטוס רק בשמונה השנים האחרונות של חייו, והייתה היא לפיכך תורתו הנעלה ביותר –  החמאה המזוקקת של כתבי הקודש. מסין הגיעה סוטרת הלוטוס לקוריאה, ושם נכללה בקורפוס מצומצם של טקסטים אשר היה על כל פרחי הנזירים לשנן בעת כניסתם למנזר. היא נלמדה גם בטיבט, במונגוליה, ובווייטנאם, אולם השפעתה הגדולה ביותר הייתה ככל הנראה ביפן.

כבר במאה התשיעית הכריז נזיר יפני בשם סָאִיצ'וֹ שליפן קשר קארמתי מיוחד עם סוטרת הלוטוס, ואכן נראה שצדק. במדינת האיים התפתחו מספר זרמים בודהיסטיים המקדשים את סוטרת הלוטוס ככתב הקודש הבלעדי, וחלקם אף דרשו את סגירתם של מנזרים אשר בהם לא נלמדה סוטרה זו. במאה השלוש־עשרה נולד רעיון קיצוני במיוחד הגורס שהתרגול הבודהיסטי היחיד המועיל בעידננו הוא דקלום חוזר ונשנה של "הלל לסוטרת הלוטוס", או ביפנית "נָאמוּ־מיוֹהוֹ־רֶנְגֶה־קְיוֹ". גם הארגון הדתי הגדול ביותר ביפן של היום, הסוקָה־גָאקַאי – שבו חברים מיליוני בני אדם ביפן ומחוצה לה, ואף מסונפת אליו מפלגה בפרלמנט היפני – שואב מרעיון זה, וחבריו מדקלמים מדי בוקר חלקים נבחרים מסוטרת הלוטוס. בהשפעת הסוקה־גאקאי, שרה הזמרת טינה טרנר את אותה מנטרה המהללת את סוטרת הלוטוס בפני מיליוני אמריקאים בתוכנית אירוח טלוויזיונית ב־1997 – "נאמו־מיוהו־רנגה־קיו!"

אולם סוטרת הלוטוס הגיעה אל המערב מוקדם בהרבה. מיסיונרים פורטוגזים אשר ביקרו במזרח הרחוק במאה השש־עשרה ראו בה מעין תנ"ך של העולם הפגאני, גינו אותה בכתביהם, ואף שלחו עותקים שלה לוותיקן. לרוע המזל, עותקים אלו העלו אבק במרתפי רומא ולא תורגמו. אף על פי כן, כשלוש מאות שנה מאוחר יותר, בשנת 1844, סוטרת הלוטוס הפכה לסוטרה הבודהיסטית הראשונה שתורגמה לשפה אירופאית – לצרפתית. המזרחן החשוב אַגֵ'ן בִּירְנוֹף (1852-1801) הקדיש שבע שנים תמימות לתרגום הטקסט והכריז שלא התחרט על כך אף לא לרגע אחד. תרגומה הראשון לאנגלית הופיע כמה שנים מאוחר יותר ונערך בשיתוף פעולה הולנדי­־יפני. הכרך הנוכחי מציג לראשונה תרגום עברי לכתב קודש מרתק זה.   

גולת הכותרת של סוטרת הלוטוס היא שבעת המשלים הנפלאים הכלולים בה, אלגוריות אשר הציתו את דמיונם של בודהיסטים ואנשים מן השורה ברחבי מזרח אסיה במשך קרוב לאלפיים שנה. משל הבית הבוער (פרק 2), המספר על אב המשכנע את ילדיו הקטנים לצאת מביתם העולה בלהבות בעזרת שקרים לבנים, הוא ללא ספק המפורסם שבהם. משל הבן האובד (פרק 3) הזכיר לרבים, ככל הנראה בטעות, משל מעט דומה המופיע בבשורה על־פי לוקס שבברית החדשה. ציטוטים, אזכורים, ורמיזות למשלים אלו מצויים לא רק בכתבים בודהיסטיים נוספים, אלא גם באגדות עם, בשירה, ובמחזות חילוניים רבים במזרח אסיה. במשך השנים הופצו מעשיות מגוונות המספרות על ניסים ונפלאות שבהם זכו תלמידי סוטרת הלוטוס – על נזירות שקראו בסוטרה וגרמו לחלצי תוקפיהם לעלות באש, ועל נזירים שהמשיכו לדקלם את הסוטרה גם לאחר מותם, עד אשר נולדו מחדש בגן העדן.

אחת האגדות מספרת על נזיר אשר שינן במהירות ובקלות מפתיעה את סוטרת הלוטוס כולה מלבד שלושת הפרקים האחרונים. למרות מאמציו הכבירים, שלושת הפרקים הללו חזרו ונשמטו שוב ושוב מזיכרונו. הנזיר המתוסכל עלה על יצועו באחד הלילות וגילה בחלומו שבגלגול קודם הוא היה צרצר, ולא סתם צרצר, אלא צרצר אשר בילה את חייו הקצרים בחצר מקדש בודהיסטי, ושם שמע את הנזירים מדקלמים את סוטרת הלוטוס. אולם לפני שדקלמו את שלושת הפרקים האחרונים, לקחו הנזירים אתנחתא ויצאו לטיול קצר בחצר, ובעודם צועדים אחד הנזירים דרך בטעות על הצרצר, והרגו. כשהתעורר, הבין הנזיר שעליו לעמול קשה במיוחד על מנת לשנן את הפרקים האחרונים, אשר טראומה מן העבר פגמה ביכולתו ללומדם. 

גם אחרים התקשו בשינון סוטרת הלוטוס, אם לא בשל הקארמה שנשתמרה מן העבר, אז פשוט משום שארוכה היא למדי. תרגום זה אינו כולל את כל עשרים ושמונה הפרקים המרכיבים את הסוטרה, אלא רק את העשרה המרכזיים והמעניינים ביותר. מטרתו היא להביא את עיקריה האידיאולוגיים והסגנוניים של הסוטרה לקורא העברי. קומארג'יווה עצמו, המתרגם המהולל, טען שתרגומים עלולים לעורר תחושה של אוכל לעוס – לא רק חסרי טעם, אלא גועליים ממש. על כן ניסיתי לצעוד בעקבותיו של קומארג'יווה, ולאזן כמיטב יכולתי בין שימור טעמו המיוחד של הטקסט הקדום ובין תיבולו המחודש בתבלינים מקומיים. השפה הסינית הקדומה שונה עד מאוד מהעברית המודרנית, ושמירה אדוקה יתר על המידה על קרבה למקור עשויה בהחלט להוציא את הטעם מכתב קודש מיוחד זה. כדי להימנע מכך הרשיתי לעצמי לערוך שינויים קלים בטקסט להקלת ההבנה או מטעמים אסתטיים. דוגמה לכך היא הוספת החריזה לחלק מקטעי הדקלום המרובים המופיעים בפרקים. הטקסט המקורי אינו כתוב בחרוזים אלא משתמש בקונוונציה פואטית סינית של שימוש במספר סימניות זהה בכל שורה. בסינית, ובשפות מזרח אסייתיות נוספות, משמעותו של מספר סימניות זהה הוא מספר הברות זהה, ובהתאם, קצב קריאה אחיד. אולם מכיוון שיהיה זה קרוב לבלתי אפשרי לשמור על מספר הברות זהה בכל שורה בעברית, ניסיתי להעניק ניחוח אסתטי מקומי לקטעי הדקלום המַבנים את הטקסט הקדום.

אחד מנזירי הזן הידועים ביותר ביפן, המאסטר הָקוּאין, אשר חי במאה השבע־עשרה, קרא לראשונה את סוטרת הלוטוס בהיותו בן שש עשרה בלבד, והתאכזב ממנה מאוד. הוא חזר אליה בשנית בגיל שלושים ושתיים, והפעם התרגש כל כך שדמעות זלגו מעיניו. אין אני נזיר בודהיסטי, וודאי שאיני זן מאסטר גדול, אך גם אני, כהקואין, למדתי עם השנים לחבב את סוטרת הלוטוס. ההתנגדות הגדולה שהייתה לי אליה בתחילה נעלמה לאיטה, וכיום אני מוצא בה גם חוכמה וגם מעט נחמה. אני מקווה שגם אתם תפיקו ממנה עניין, הנאה, ואולי אף קמצוץ של תובנה.