פרפנצ'ה הוצאה לאור

סוטרת הלוטוס: משלים בודהיסטים

סוטרת-הלוטוס-ספרי-בודהיזם.jpg

הקדמת המתרגם

פרח הלוטוס הוא אחד מסמלי הבודהיזם המרכזיים. שורשיו אמנם נטועים בבוץ, אך הוא גדל וצומח מעלה מעל לפני הביצה, ובכך מסמל את השחרור מן העולם המזוהם בו אנו חיים. פרשן בודהיסטי סיני חשוב מהמאה השישית העשיר את דימוי הלוטוס עוד יותר. הוא הסביר שגבעול הלוטוס מסמל את החמלה, אשר ממנה מתפתחים עלי החוכמה, אבקן המדיטציה, ופריחת השחרור. בשל חמלה זו, גם לאחר פריחתו, נובל וצונח פרח הלוטוס בחזרה אל מימיה המרופשים של הביצה, וכך זורע זרעים חדשים הצומחים ומכסים את המים בפרחי לוטוס מרהיבים. גם הבודהה, מבהירה סוטרת הלוטוס, אינו מסתפק בהארתו האישית. הוא יורד שוב-ושוב אל העולם על מנת לזרוע את זרעי תורתו ולעזור לכל הישויות הרבות להשתחרר.
כשקראתי את סוטרת הלוטוס לראשונה, במסגרת סמינר אקדמי בדרום קוריאה לפני קרוב לשני עשורים, היא עוררה בי התנגדות גדולה. גיליתי בתדהמה שהיא מלמדת שרבים מהרעיונות הבודהיסטים אליהם נמשכתי — היעדר העצמיות, הסבל הקיומי בשל ההיאחזות בתשוקות, והנירוואנה המכבה אותו — לא היו אלא אמצעי לימוד, שקרים לבנים שנועדו לכוון דווקא את המתחילים, בהדרגה, אל האמת המוחלטת. היא מסבירה שסיפור חייו המסורתי של הבודהה, עלילת הנסיך אשר עזב את הארמון והתעורר, לא היתה אלא אחיזת עיניים, ושהבודהה הוא בעצם אינסופי ובעל יכולות על-חושיות מגוונות. הייתכן שהבודהיזם איננו רק פרקטיקה פילוסופית אחרי הכול אלא דת של ממש, התרעמתי. סוטרת הלוטוס נוטה לעורר התנגדות בקוראיה, והיא אף מודעת לכך בעצמה. אחד הפרקים מספר שלא פחות מחמשת-אלפים נזירים סירבו להאמין לבודהה כשלימד את סוטרת הלוטוס, קמו בהפגנתיות ממושבם, ועזבו את המקום. אולם למרות זאת סוטרת הלוטוס הפכה לאחד הטקסטים הבודהיסטים הפופולריים ביותר במזרח אסיה. אלפי עותקים שלה נכתבו והודפסו בסין, בקוריאה, ביפן, ובטיבט, ציורי קיר מרהיבים של סצנות ממנה נשתמרו על קירות מערות ומקדשים, ורבים ראו אותה — ועדיין רואים — כאחד מכתבי הקודש הבודהיסטים החשובים ביותר.
המסורת הבודהיסטית מתחלקת לשני זרמים מרכזיים: "המרכבה הקטנה" (הינאיאנה או טהרוואדה) הרווחת בעיקר בסרי לנקה ובארצות דרום מזרח אסיה, ו- "המרכבה הגדולה" (מהאיאנה) הרווחת בסין, קוריאה, יפן, טיבט, ומונגוליה. סוטרת הלוטוס מייצגת את מסורת "המרכבה הגדולה," וייתכן שהיא אף כתב הקודש המשפיע ביותר במורשת זו. תומכי זרם "המרכבה הגדולה" מאמינים בצורך לדחות את השחרור האישי לטובת החמלה, הלימוד, והנגשת ההארה לכל היצורים החיים, ורואים בזרם "המרכבה הקטנה" כדרך אנוכית המרוכזת בתרגול אישי ובהנעה עצמית בלבד אל עבר השחרור. ניתן לדמות את ההבדל בין שתי "המרכבות" לזה שבין קטנוע קטן המוביל אדם אחד במהרה אל יעדו לעומת אוטובוס גדול הנועד לנייד רבים. הבודהה, מזכירה לנו סוטרת הלוטוס, לא הסתפק בשחרורו האישי אלא לימד בחמלה קהל גדול במשך שנים רבות. במילים נחרצות מדגיש הטקסט שהשאיפה לנירוואנה, השחרור האישי מן הסבל, פחותה מן השאיפה הגדולה להיות לבודהה ולהציל אנשים רבים. עם זאת, ייתכן שהשאיפה לנירוואנה היא צעד הכרחי, אבן דרך במסלול המלא. הרי קל יותר לדאוג לאחרים כאשר סובלים פחות, וייתכן שהנירוואנה, אם כך, מסייעת להגיע בסופו של דבר אל הארה גדולה יותר, ההארה השלמה של הבודהה.
סוטרת הלוטוס נכתבה ככל הנראה בסנסקריט בין המאה הראשונה לפני הספירה למאה השנייה לספירה באזור צפון הודו. אולם כתבי-היד העתיקים ביותר שנשתמרו הם דווקא תרגומה של הסוטרה לסינית. שישה תרגומים כאלו חוברו בין המאות השלישית והשישית לספירה, והפופולרי שבהם היה תרגומו של קומארג'יווה משנת 406. חייו של קומארג'יווה היו מרובים תהפוכות. הוא נולד כנסיך רב עושר בממלכה מרכז אסייתית אשר נשלח על ידי אמו למנזר בגיל שבע, וברבות הימים הפך למלומד בודהיסטי גדול. כשהיה בן ארבעים הוא נלכד בידי הצבא הסיני ובילה את שבע-עשרה השנים הבאות כבן ערובה. הוא אולץ להתנער מנזירותו ולהתחתן, למד סינית, ולבסוף הובא לבירה צ'אנג-אן והושם בראש המרכז המלכותי לתרגומים. תרגומיו לסוטרות הבודהיסטיות נלמדים ומדוקלמים עד עצם היום הזה בכל ארצות מזרח אסיה, ומספרים גם שלשונו — אשר לימדה את התורה בחריצות במשך כל ימי חייו — לא נשרפה יחד עם גופתו לאחר מותו, ועודה ממלמלת בשקט את כתבי הקודש. גרסת סוטרת הלוטוס של קומארג'יווה, בן המלך, הנזיר, האסיר, והמהגר, הינה גם הבסיס לתרגום עברי זה.
מהמאה החמישית ואילך נפוצה סוטרת הלוטוס בכל רחבי סין. רבים העתיקו אותה בכתב ידם. חלק עשו זאת באותיות מזהב טהור או מכסף, ואחרים אף השתמשו בדמם כדיו. יותר מאלף כתבי-יד עתיקים של הסוטרה התגלו במערה במערב סין, על דרך המשי. עד מהרה התפתחה מסורת מעניינת הגורסת שסוטרת הלוטוס לומדה על ידי הבודהה רק בשמונה השנים האחרונות של חייו, והיתה לפיכך תורתו הנעלה ביותר— החמאה המזוקקת מבין כתבי הקודש. מסין הגיעה סוטרת הלוטוס לקוריאה, ושם נכללה בקורפוס מצומצם של טקסטים אשר היה על כל פרחי הנזירים ללמוד בעת כניסתם למנזר. היא נלמדה גם בטיבט, במונגוליה, ובווייטנאם, אולם השפעתה הגדולה ביותר היתה ככל הנראה ביפן.
כבר במאה התשיעית הכריז נזיר יפני בשם סאיצ'ו שליפן קשר קארמתי מיוחד עם סוטרת הלוטוס, ואכן נראה שצדק. במדינת האיים התפתחו מספר זרמים בודהיסטים המקדשים את סוטרת הלוטוס ככתב הקודש הבלעדי, וחלקם אף דרשו את סגירתם של מנזרים אשר בהם לא נלמדה סוטרה זו. במאה השלוש-עשרה נולד רעיון קיצוני במיוחד הגורס שהתרגול הבודהיסטי היחיד המועיל בעידננו הוא דקלום חוזר ונשנה של "הלל לסוטרת הלוטוס," או ביפנית "נאמו-מיוהו-רנגה-קיו." גם הארגון הדתי הגדול ביותר ביפן של היום, הסוקה-גאקאי — בו חברים מיליוני בני אדם ביפן ומחוצה לה, ואף מסונפת אליו מפלגה בפרלמנט היפני — שואב מרעיון זה, וחבריו מדקלמים מדי בוקר חלקים נבחרים מסוטרת הלוטוס. בהשפעת הסוקה-גאקאי, שרה הזמרת טינה טרנר בפני מיליוני אמריקאים בתוכנית אירוח טלוויזיונית ב-1997 את אותה המנטרה המהללת את סוטרת הלוטוס— "נאמו-מיוהו-רנגה-קיו!"
אולם סוטרת הלוטוס הגיעה אל המערב מוקדם בהרבה. מיסיונרים פורטוגזים נוצרים אשר ביקרו במזרח הרחוק במאה הארבע עשרה ראו בה כתנ"ך של העולם הפגאני, גינו אותה בכתביהם, ואף שלחו עותקים שלה לוותיקן. לצערנו, עותקים אלו העלו אבק במרתפי רומא ולא תורגמו. אף על פי כן, כחמש מאות שנה מאוחר יותר, בשנת 1844, סוטרת הלוטוס הפכה לסוטרה הבודהיסטית הראשונה שתורגמה לשפה אירופית— לצרפתית. המלומד האוריינטליסטי הגדול אג'ן בירנוף (1801-1852) הקדיש שבע שנים תמימות לתרגום הטקסט והכריז שלא התחרט על כך אף לא לרגע אחד. תרגומה הראשון לאנגלית הופיע כמה שנים מאוחר יותר ונערך בשיתוף פעולה הולנדי-יפני. הכרך הנוכחי מציג את התרגום העברי הראשון לכתב קודש חשוב ומרתק זה.   
גולת הכותרת של סוטרת הלוטוס היא שבעת המשלים הנפלאים הכלולים בה, אשר הציתו את דמיונותיהם של בודהיסטים ולא בודהיסטים כאחד במשך שנים רבות. משל הבית הבוער (פרק 2), המספר על אב המשכנע את ילדיו הקטנים לצאת מביתם העולה בלהבות בעזרת שקרים לבנים, הוא ללא ספק המפורסם שבהם. משל הבן האובד (פרק 3) הזכיר לרבים, ככל הנראה בטעות, משל מעט דומה המופיע בבשורה על פי לוקס שבברית החדשה. ציטוטים, אזכורים, ורמיזות למשלים אלו מצויים לא רק בכתבים בודהיסטים אחרים, אלא גם באגדות עם, בשירה, ובמחזות חילוניים רבים במזרח אסיה. מעשיות מגוונות סיפרו על ניסים ונפלאות בהם זכו תלמידי סוטרת הלוטוס— על נזירות שקראו בסוטרה וגרמו לחלצי תוקפיהם לעלות באש, ועל נזירים שהמשיכו לדקלם את הסוטרה גם לאחר מותם עד אשר נולדו מחדש בגן העדן. אגדה משעשעת מספרת על נזיר אשר שינן במהירות ובקלות מפתיעה את סוטרת הלוטוס כולה מלבד שלושת הפרקים האחרונים. למרות מאמציו הכבירים, שלושת הפרקים הללו נשמטו שוב-ושוב מזיכרונו. באחד הלילות הוא גילה בחלומו שבגלגול קודם היה הוא צרצר, אשר בילה את חייו הקצרים במקדש בודהיסטי בו שמע את הנזירים מדקלמים את סוטרת הלוטוס. אולם לפני שדקלמו את שלושת הפרקים האחרונים, לקחו הנזירים הפסקה לטיול קצר בחצר, ואחד מהם דרך עליו מבלי משים, והרגו. כשהתעורר, הבין הנזיר שעליו לעבוד קשה במיוחד בשינון הפרקים האחרונים, אשר טראומה מן העבר פגמה ביכולתו ללומדם. 
גם אחרים התקשו בשינון סוטרת הלוטוס, אם לא בשל הקארמה שנשתמרה מן העבר, כנזיר שפעם היה צרצר, אז פשוט משום שארוכה היא למדי. תרגום זה אינו כולל את כל עשרים-ושמונה הפרקים של הסוטרה, אלא רק את העשרה המרכזיים והמעניינים ביותר. מטרתו היא להביא את עיקריה האידיאולוגים והסגנוניים של הסוטרה לקורא העברי. קומארג'יווה עצמו, המתרגם המהולל, טען שתרגומים עלולים להיות כאוכל לעוס— לא רק חסרי טעם, אלא גם גועליים ממש! על כן, כמו קומארג'יווה, ניסיתי בתרגומי לאזן בין שימור טעמו המיוחד של הטקסט העתיק ובין טיבולו מחדש בתבלינים מקומיים. השפה הסינית העתיקה שונה עד מאוד מהעברית המודרנית ושמירה אדוקה יתר על המידה על קירבה למקור עשויה בהחלט להוציא את הטעם מכתב קודש מיוחד זה. כדי להימנע מכך הרשיתי לעצמי לערוך שינויים קלים בטקסט להקלת ההבנה או מטעמים אסתטיים. דוגמה לכך היא הוספת החריזה לקטעי הדקלום הרבים המופיעים בפרקים. הטקסט המקורי אינו כתוב בחרוזים אלא משתמש בקונוונציה פואטית סינית של שימוש במספר סימניות זהה בכל שורה, סגנון אשר עשוי להישמע טוב בסינית אך חסר כל ערך אומנתי בעברית. אני מקווה שהענקת ניחוח אסתטי מוכר לקטעי הדקלום בטקסט תהפוך אותו למספק ומהנה יותר עבור הקורא העברי בן זמננו.
אחד מנזירי הזן הידועים ביותר ביפן, המאסטר הקואין אשר חי במאה השבע-עשרה, קרא לראשונה את סוטרת הלוטוס בהיותו בן שש עשרה בלבד, והתאכזב ממנה מאוד. הוא חזר אליה שנית בגיל שלושים ושתיים, והפעם התרגש כל כך שדמעות זלגו מעיניו. אין אני נזיר בודהיסטי, וודאי שאינני זן מאסטר גדול, אך גם אני, כהקואין, למדתי עם השנים לחבב את סוטרת הלוטוס. ההתנגדות הגדולה שהיתה לי אליה בתחילה אט-אט נעלמה, וכיום אני מוצא בה גם חוכמה וגם מעט נחמה. מקווה אני שגם אתם תפיקו ממנה עניין, הנאה, ואולי אף קמצוץ של תובנה.