מטאו / אורי קפלן
 

קוראים יקרים, מן הראוי לשים את הקלפים על השולחן. אומנם מספר יודע כול אנוכי, אך עליי להודות בפה מלא, וכבר בפתיחה, שאינני מכיר את כל הפרטים. מדובר בכל זאת בסיפור שהתרחש לפני זמן רב, וכידוע לכול, הזיכרון האנושי קצר. גם ההיסטוריונים המלומדים ביותר, אשר קראו בדקדקנות מופרזת את כתביו האינסופיים של המיסיונר, וגם כתבו עליהם מאמרים וביקורות ופולמוסים, ודאי לא יוכלו, בלב שלם, לתאר באופן מדויק את חייו הסוערים של ההרפתקן הסורר. העלילה שלפניכם, אם כך, אינה מבוססת על עובדות מוכחות, ככל שעובדות היסטוריות הן אכן דבר שריר וקיים. הרי ידוע שלאמיתות יש נטייה משונה להשתנות, לעבור שלל רפורמות ומהפכים בהתאם לאג'נדה, לזיכרון ולרוח התקופה. אחרי הכול, בסופו של דבר, ייתכן שלא יהיה זה מופרך לומר שמרבית כתבי ההיסטוריה הם לא יותר מאשר רומנים, אגדות הכתובות בפרוזה מעט משמימה. אולי מוטב, לפיכך ובהתאם לזאת, להתייחס לעלילה שבהמשך כאפשרות. הרי חלק ניכר מהסיפור אינו ניתן לאישוש כלל; אך בהחלט ייתכן שכך בדיוק, מילה במילה, התגלגלו הדברים לפני חמש מאות שנה.

**

 

 

בראשית

בראשית היתה חברותא. ידידות אמיצה בין עשרה תלמידים. שבט אחים. סטודנטים שקדנים לפילוסופיה ולשפות באוניברסיטת פריז. פורטוגזים וספרדים ברובם, אי־אלו צרפתים. אשר ביום בהיר אחד, לפני חצי מילניום בקירוב, החליטו להישבע יחדיו בכנסיית סנט מֹונְמָארְטְר, כנסיית "הר הקדושים", העתיקה מכל כנסיות צרפת, לחיים של רעות ואחווה, פרישות ועוני, כשם שחיו ישוע הקדוש ותלמידיו לפנים. בראש החבורה, צמד חמד, שותפים לחדר המעונות הזעיר, הבאסקים אִיגְנָטִיוּס מלוֹיוֹלָה ופְרָנְסִיסְקוֹ חָאוִויֶיר, אשר תפקידם בעלילה שלפנינו כלל איננו מבוטל. בלהט דתי שנבע בחלקו מן הנעורים עצמם, ובחלקו השני מסלידה של ממש מהרפורמציה הפרוטסטנטית שהשתוללה באותם הימים וסחפה אחריה רבים מחבריהם לספסל הלימודים, החליטו התלמידים הנמרצים לצאת לרומא, על מנת לשכנע את האפיפיור פאולוס השלישי, בכבודו ובעצמו, לאשר את הקמתו של מסדר דתי חדש, מודרני ופורץ גבולות. בחזונם היתה אחווה של כמרים אמיצים, שישרתו ישירות את הוותיקן ויֵצאו להפיץ את הבשורה הנוצרית – הקתולית! – בקרב הכופרים והנבערים, האנאלפביתים ועובדי האלילים המאכלסים את שאר העולם, ובעיקר את הודו המזרחית, אותו אזור אשר כלל באופן פלאי לא רק את תת־היבשת של רָאמָה ושל קרִישְנָה, אלא גם את סיאם, וייטנאם, אינדונזיה, מלזיה והפיליפינים. בהחלט ייתכן שאילו אוסטרליה וניו זילנד היו מוכרות אז לאנשי היבשת הישנה, היו נכללות גם הן בין אותם כתמים חסרי צורה שניקדו את המפה וכונו בהכללה משולחת רסן, ובקיצור נמרץ – הודו המזרחית. הודו המערבית, אגב, למי שאינו בקיא בקרטוגרפיה החלוצית של התקופה, היתה שמו של מחוז מרוחק למדי, בצידו השני של הגלובוס, לא פחות, שם פרצו מן המים האיים הקריביים שטופי הרוחות ושודדי הימים, ואחריהם – יבשת חדשה – אותה קיוו החסידים הצעירים לכבוש בתורתם גם כן. על אף חוצפתם, או שמא דווקא בשל עזות מצחם, ובניגוד לדעתם הנחרצת של כמה מהקרדינלים והיועצים הקרובים, קיבל האפיפיור בשנת 1540 את נאמנותם הבלתי מתפשרת של הצעירים המלומדים, והסכים באופן רשמי להקים את "המסדר של ישוע", מסדר הישועים.

תוך זמן קצר הצליח המסדר החדש למשוך משכילים אידיאליסטים והרפתקנים רבים, צעירים אשר מלמלו באדיקות את התפילות ולמדו את כתבי הקדושים, אך גמעו בשקיקה גם את יומניהם של מרקו פולו, של ואסקו דה גאמה ושל מגלן, וחפצו לראות עולם, לצאת אל ירושלים, אל הלבנט, אל איי התבלינים שטופי השמש, ולהציל את יושביהם מאש הגיהינום, יעדם הסופי והבלתי נמנע של הילידים הבלתי מוטבלים. שונים היו הנזירים הישועים החדשים מקודמיהם הפרנציסקנים והדומיניקנים, חסונים ובריאים יותר, מלומדים וגאים, פחות מסוגפים ושפופים, אינם נחבאים אל הכלים, רק כך – כמובן – יוכלו להגשים את ייעודם עלי אדמות ולחצות אוקיינוסים אינסופיים על מנת להציל את יושבי הודו, משני צדדיה, מגורל בלתי מבטיח של נצח נצחים במעמקי השאול.

רבים חשבו אותם ליהירים, וייתכן שאכן כך היו. אולם היהירות צפנה בחובה מאז ומעולם כוח משיכה כביר ומסתורי, וחמש־עשרה שנים בלבד מהיום בו הנהן פאולוס השלישי בכובד ראש והטביע את חותמו על מסמכי האחווה, לא פחות מאלף חברים חדשים הצטרפו למסדר, ומתוכם חמישים וחמישה כמרים כבר הקיפו את אפריקה וצפו בשקיעה על חופיה של גואה, ועשרים וחמישה יצאו מערבה והגיעו עד ברזיל. ארבעים שנה לאחר הקמתו של המסדר מנו חבריו כבר כחמשת אלפים במספר, ובתי ספר ישועיים – מוסדות שהפכו לסמל המסחרי של האחווה – התרבו והפיצו ללא בושה את התאולוגיה הישנה בשילוב המדעים החדשים של הרנסנס, ובחינם, בפריז וגם ברומא, בליסבון ובהמבורג, בפראג ובוולנסיה, בגואה ובנגסאקי, במקאו ובריו דה ז'ניירו, בלימה ובטנושטיטלאן, אשר החליפה תלבושתה באותם הימים והגיחה כמקסיקו סיטי. אכן היתה זו נצרות מודרנית, גלובלית, אקטיביסטית, מפתה – נזירוּת מזן נדיר.

איגנטיוס מלויולה, מנהיגם הראשון של הישועים, שימש כמבוגר האחראי. שיערו כבר הספיק להלבין וגילו קרב לחמישים כשהוקם המסדר, והחייל בדימוס, שסחב פציעת תותחים ברגלו אשר מנעה ממנו את ההפלגה בימים סוערים, נשאר ברומא לצד האפיפיור על מנת לפקח, לגייס, ולהקים סמינריונים לשם חינוך ישועי למיסיונרים עתידיים. "פרחי המיסיון", כך כינה הוא בחיבה את הצעירים בעלי הפוטנציאל, אשר נבחרו בקפידה, נקטפו מבתי הספר, ונשלחו בחסות הוותיקן לעולמות רחוקים, מהם – רובם הגדול – לא עתיד היה לשוב לעולמים. מלבד להטיף ולהמיר, להציל ולהטביל ללא לאות, הפכו הישועים לאנתרופולוגים הראשונים, לפילולוגים ולבלשנים, לגאוגרפים ולבוטנאים פורצי דרך. הם כתבו ספרי הרפתקאות רבי־מכר, ערכו לקסיקונים ומילונים, תרגמו ללטינית את כתבי הילידים, ושלחו לאירופה עשבי מרפא אקזוטיים ותבלינים מעקצצים.

הראשון לקבל את הפקודה המיוחלת היה פרנסיסקו חאווייר, ג'ינג'י נועז והיפראקטיבי הנודע כיום בכינוי המכובד: פרנסיסקו הקדוש. צעיר היה הוא משותפו איגנטיוס בחמש־עשרה שנים, כוחו במותניו, דעתו צלולה, ירכיו מוצקות, נאמנותו אל הצלב איתנה, ומייד משקיבלה האחווה את האסמכתא הקדושה ציווה עליו האפיפיור לצאת להודו, ארץ הפלפל והזעפרן, ארצם של בודהה החייכן, וִישְנוּ רב־הזרועות וגַאנֶשָה בעל ראש־הפיל. הודו של התבלינים לא עניינה במיוחד את חאווייר הסגפן, אולם הודו של עובדי האלילים, זה כבר היה עניין אחר לחלוטין, זו היתה ההודו ששווה להיטלטל עבורה על ימים סוערים, ההודו ששווה למות למענה על קידוש השם. הבאסקי הנמרץ נמלא תחושת שליחות, חזו תפח, לחייו סמקו, עיניו רשפו, זקנו רעד, והוא נפרד מחברו הקרוב איגנטיוס בשתי נשיקות חפוזות ויצא למסע ללא דיחוי נוסף. הדרך מרומא לפורטוגל עברה לא הרחק מבית הוריו הישישים, אך הוא סירב לעצור אף לרגע אחד על מנת לברכם, לשאול לשלומם, להיפרד. כה חדור מטרה היה חאווייר, כה גדוש היה ליבו בישוע הנוצרי, נפוח וכמעט מתפוצץ מרוח של קודש, שלא נותר בו מקום למשפחתו. או שמא ידע במעמקי נפשו שלא יוכל לעמוד בפני תחינתה של אימו, בפני מבע עיניה, ולהמשיך בדרכו.

מלך פורטוגל הנדיב הסכים לפרוש את חסותו על הישועי הצעיר, ולהעמיסו חינם אין־כסף בין מאות מלחים וסוחרים על אחת מספינות הדגל שיצאו פעמיים בשנה אל גואה, הקולוניה החדשה. אולם ההכנות להפלגה היו אינסופיות, והכומר חסר־הסבלנות נאלץ לכסוס ציפורניים בקוצר רוח במשך עשרה חודשים תמימים בליסבון, ולחכות. היתה זו עיר תוססת והומה, אחת הערים הגדולות באירופה באותה התקופה, קטנה רק מפריז ומאיסטנבול, אולם חאווייר לא מצא עניין במופעי הרחוב ובשווקים השוקקים. מלבד לתפילות היומיות בכנסייה קטנה, הוא העביר את ימיו בשיטוטים בנמל, רוטן לעצמו ובוהה בחוסר שקט בסבלים המעמיסים חבילות על גבי חבילות של צנימים על כלי השיט, בבעלי המלאכה המשתדלים לאטום כמיטב יכולתם את הקרשים, בחייטים המתקנים את המפרשים המרופטים.

אולם הזמן תמיד מגיע, בין אם נמתין או נוותר, מזגו אמין, קצבו קבוע – זה טבעו, אחרי הכול – וכשהגיע הזמן מיהרו לרעוש צופריהן של שש ספינות פורטוגזיות עמוסות לעייפה, עוגניהן הונפו אל על, ופרנסיסקו חאווייר נראה עומד על סיפונו הצפוף של אחד מכלי השיט, ומנופף במטפחתו לשלום ליבשת אליה לא ישוב עוד. הספינות יצאו דרומה לאורך חופי אפריקה המערבית, ולאחר שהקיפו בשלווה יחסית את כף התקווה הטובה, שנקראה אז "כף הסערות" – ולא בכְדִי – הגיע החורף, והם עצרו למנוחה על חופי מוזמביק. יורדי הים התשושים עמדו שוב על אדמה יציבה. הם זללו פירות מתוקים ונוטפים ויטמין סי, החלימו ממחלת הים ומן הצפדינה הנוראה שרופפה את שיניהם והקיזה את דמם, שתו לשוכרה ובילו לילות כימים ברובעים האדומים, רכשו זהב מנצנץ ועבדים שריריים במחיר מציאה, ובבוא האביב יצאו שוב אל הים. במאי 1542, לאחר מסע של יותר משנה, דרך מיודענו הבאסקי לראשונה על אדמת הודו, ונאנח עד עמקי נשמתו. זהו, הגעתי, זה סופסוף קורה, המלאכה מתחילה.

*

תותחיו החדשניים של הגנרל אלבקרקי הפריעו את המנוחה על חופי גואה השלווים רק מעט קודם לכן. הם טבחו ללא־רחם בילידים ההמומים, אשר הביטו בכדורי האש בעיניים פעורות וכיסו את אוזניהם בכפות ידיהם בניסיון להשתיק את השאון. זה לא עזר, כמובן, ואלבקרקי כבש בקלות יתרה את הנמל מידי הסולטאן המקומי – הכופר! – מעשה תרבותי ונאור בהחלט, אשר הבטיח למצביא המהולל שעל שמו ייקרא ברבות הימים מטרופולין לא קטן ורווי אקדוחנים בצידו השני של העולם, בהודו המערבית. מיקומה האסטרטגי של גואה בשערי המפרץ הפרסי, לא רחוק מאפריקה מעברה האחד, ומאינדונזיה מעברה האחר, הפך אותה לבסיס אופטימלי עבור הפורטוגזים בהודו המזרחית, ועד מהרה אכלסו אותה כארבעת אלפים אירופאים: סוחרים ערמומיים, אנשי ממשל ואדמיניסטרציה, הרפתקנים משולחי רסן ואנשי דת מסורים. גם לאחר שהועילו בטובם הבריטים לעזוב את הודו לאחר מלחמת העולם השנייה, סירבו הפורטוגזים לוותר על עצי הקוקוס והמסחר הרווחי בקולוניה, והתעקשו להניף את דגלם בנמל גואה עד אשר הצבא ההודי נאלץ לכבוש אותו בחזרה בשנות השישים, וכך להמיר את הסוחרים והמיסיונרים האדוקים בנוודים ארוכי־שיער, בהיפים מעושנים.

כשהגיע חאווייר הנמרץ לגואה כמה עשרות שנים לאחר הכיבוש, הוא התאכזב לגלות שכבר לא היה צורך מיוחד בכמרים מסוגו בעיירה הקוסמופוליטית החדשה. אף אחד, לדאבונו, לא המתין לו בבהילות עם שלט בנמל. הקונקיסדורים שהגיעו לפנים הרי כבר ניפצו את המקדשים של שיווה ושל וישנו והקימו במקומם כנסיות קתוליות למהדרין. לא מעט מהילידים כבר פקדו את בתי הקודש הללו בימי ראשון, גם אם רובם הגדול הגיע לתפילה עם אדונים לבנים, גופיהם עטויים בבגדי משרתים. אפילו האינקוויזיציה האימתנית כבר העלתה על המוקד כופר או שניים במחוז הטרופי המרוחק, מחוז אשר אומנם הניב פירות גן עדן, אך הציע אינספור פיתויי גיהינום. חאווייר הרגיש אם כך מיותר ומתוסכל, מחוסר עבודה וחסר מנוח. אם זה המצב, עליי להמשיך מייד דרומה, הוא זמם, הלאה אל הלא־נודע, אל הג'ונגל הסבוך, אל כפרי הדייגים הטמילים שניקדו את חודה של תת־היבשת, כפרים בהם צרבה השמש את העור ללא־רחם ואדם לבן טרם נראה מעולם.

אולם לפני שעזב את עיר הנמל הרב־תרבותית, דאג חאווייר ברוב־תושייה לתפוס לו בחור מקומי מחונן, אשר שלט במספר שפות ילידיות משונות – בקונקאני, מראטהית וקאנדה, במעט אורדו וטמילית – ובנוסף למד גם פורטוגזית ולטינית. הוא ביקש ממנו במטותא, ובליווי סכום כסף מכובד כמובן, לתרגם עבורו לטמילית תקינה את עשרת הדיברות, את תפילת האָווה מריה, "שלום לך מרים", ואת תפילת האדון, אבינו שבשמיים, יתקדש שמו, הצילנו מן הרע. וחאווייר השקדן שינן כמיטב יכולתו את התפילות בשפה המוזרה, שפה ממנה השאלנו גם אנו מילים כמו "אנקונדה", או בטמילית – "שוחט הפילים". בשיטוטיו בשוק המקומי הוא רכש מספר פעמונים גדולים ורעשניים. וכך החל מתהלך לו בחוצות הכפרים, ביד אחת פעמון מצלצל, בשנייה מקל, ובפיו הבשורה, בטמילית תקינה, פחות או יותר. עד מהרה השתרכו אחרי הזר המוזר נערים מקומיים, מעט משועממים, שנמשכו לצלצולי הפעמונים, וחזרו בצחוק עליז אחר מילות השירים. חלקם הזמינוהו לביתם, שם לימדו גם את משפחותיהם את המזמורים הלטיניים בטמילית רשמית, אף אם מעט קלוקלת. היו גם כאלו שחיקו בחיוך רחב את מחוות ההצטלבות המשונה של האיש המצחיק בעל הזקן הכתום, והסכימו בחדווה שיזליף על ראשם מעט מים, למה לא, ניקיון הרי מונע אסון.

היה זה משחק אקזוטי נהדר עבור ילדי הדייגים המקומיים, הכנסת אורחים מנומסת עבור הוריהם, ואף כי ספק אם הצליחו לתפוס את פשרם של הדקלומים במבטא הכבד – או שמא דווקא משום שלא הצליחו להבין – היו ימים בהם הטביל חאווייר בשיטה זו כפרים שלמים. אך היו גם שבועות של בדידות חונקת, שבועות בהם לא הצליח המיסיונר מוכה־השרב לתקשר עם המקומיים כלל, ונאלץ להסתפק בהטבלת תינוקות שזה עתה נולדו, לא הבינו דבר ולא התנגדו. לאחר כשנה של עבודה מאומצת, הוא כתב לאיגנטיוס, ידידו הוותיק בוותיקן, התרברב שהטביל כבר כאלף תינוקות, לא פחות, והצילם כבר בגילם הקטן, מלהבות העַד של אותו ואדי מקולל, גיא בן הינום.

החודשים אם כך חלפו ביעף, והכומר החיוור החל להתאקלם – שלום, תודה, כמה זה עולה, איך מגיעים אל השוק, היכן ניתן לישון הלילה – כבר ידע לפזם. עורו כָּהָה, חיכּוֹ כבר לא בער מתבשילי הקארי האדום־אדום, והוא שאף להתקדם. הרי עם האוכל בא התיאבון, והטבלת תינוקות לא השביעה עוד את תשוקתו הקדושה – לברך ולהציל, ומהר, בבהילות, וכמה שיותר. הוא החל במאמצים להיפגש עם מלך טְרַוַונְקוֹר, הממלכה ששלטה באותם הימים בחלק נכבד מהאזור: הרי אילו יוכל להמיר את דתו של המלך – כך חשב, בהיגיון מסוים – יומרו בעקבותיו גם כל נתיניו. ולמען האמת, שמועות על איש המרפא, על השמאן האדמדם, כבר הגיעו לאוזניו של הריבון – לחשושים על הקמתם של שני ברנשים מתים־לחלוטין לחיים, מי היה מאמין, על הטפלת מי ים לשתייה במחי יד, וחשוב מכול: על דקלומים בשפה מוזרה שבכוחם להטיל את רוח הקודש בקובייה, ולהבטיח זכייה במשחקי המזל! המלך הרם שלח אם כך שליחים, חשופי חזה אך עטורי תכשיטים, וזימן את הזר המזוקן לאלתר אל ארמונו המפואר. אולם אף על פי שקיבל המלך את חאווייר בכבוד ובהדר על פי כל כללי הטקס, הציג בפניו בגאווה את בניו ואת רקדניות החצר, סעד עימו בתיאבון והתבסם, הוא סירב בכל תוקף לנפץ את האלילים. חלילה וחס, חמסה חמסה, הרי זה יוביל לאסונות נוראים – בצורות, שיטפונות, מחלות, שדים ורוחות – שלא נדע מצרות. אולם איש הדת המשונה הרי הגיע מכל כך רחוק, ולפיכך, החליט השליט הנכבד במחווה של רצון טוב, אשלח אותו לדרכו עם סכום כסף נדיב לשם הקמת מקדש קטן לאלוהיו בשטחי הממלכה.

במשך שלוש שנים תמימות התהלך פרנסיסקו הקדוש ברחבי דרום הודו. הוא הקים את הכנסייה הנ"ל בחסותו של המלך, ועוד כארבעים נוספות, הטביל מאות ואלפים של כופרים מוכי גורל, אולם את הברהמינים האצילים, בני המעמד העליון, צאצאיהם של קודקודו המבותר של האדם הראשון, פוּרוּשָה, הוא לא הצליח לשדל. לא פעם ולא פעמיים קהל זעוף של ילידים מיוחסים אך חצי־עירומים שרף את הבקתה בה שהה. והיתה גם הפעם ההיא, האומללה, בה נאלץ לנוס על חייו מהמון זועם באישונו של ליל, מבוהל עד בלי די ועירום לגמרי. לבסוף הוא החליט לעזוב, לצאת שוב אל הים ולהמשיך מזרחה, אל איי התבלינים הקסומים, בהם לא מעט יורדי ים אירופאים התאהבו באותם הימים, והחליטו להישאר, לנטוע שורש, להתחתן תחת עץ של קוקוס, להקים משפחה ולחיות בשלווה ובנחת את מה שנותר מחייהם.

לעולם לא נדע האם החלטתו של הכומר החרוץ נבעה מייאוש ומתסכול, או שמא דווקא מאופטימיות חסרת תקנה. האם נשבר לו מבני האצולה הטמילים הסרבניים, או שמא הרגיש שעבודתו במקום הושלמה, שהגיע הזמן להמשיך הלאה, אל עובדי אלילים חדשים. הרי הודו המזרחית והמערבית שרצו בכמות אינסופית, בלתי נתפסת כמעט, של חוטאים נבערים שעוד לא שמעו את הבשורה, עוד לא עודכנו בבואו של ישוע, והמלאכה היתה מרובה. ואולי, למעשה, היה זה יצר המסע הבלתי נלאה אשר משך את חאווייר לצאת שוב אל אוקיינוסים תהומיים ובלתי צפויים. אולי גם הוא נדבק, כרבים וטובים לפניו ואחריו, באותו חיידק ארור של מחלת הנדודים.