פרפנצ'ה הוצאה לאור


לשבת ולשכוח
לקט כתבי מדיטציה דאואיסטית

לשבת-ולשכוח-ספר-דאואיזם-טאואיזם-דאו-מדיטציה.jpg

הקדמת המתרגם
על נפלאות השכחה הדאואיסטית

הכריז  יֵן חְווֵי, תלמידו של קונפוציוס: אני משתפר!

שאל קונפוציוס: מה כוונתך?

ענה יֵן חְווֵי: אני שוכח צדק ואנושיות.

אמר קונפוציוס: יפה, אבל זה לא מספיק!

 

יום אחד הם נפגשו שוב, ויֵן חְווֵי חזר ואמר: אני משתפר!

שאל קונפוציוס: מה כוונתך?

ענה יֵן חְווֵי: אני שוכח נורמות חברתיות וכללי מוזיקה.

אמר קונפוציוס: יפה, אבל זה לא מספיק!

 

הם נפגשו שוב באחד הימים ויֵן חְווֵי הכריז: אני יושב ושוכח!

קונפוציוס הרצין ושאל: מה כוונתך בלשבת ולשכוח?

ענה יֵן חְווֵי: אני משיל את גפיי ואת גופי, משחרר את בינתי, נפרד מצורתי, נוטש ידיעתי, ומתאחד עם הכולל הגדול. זה נקרא לשבת ולשכוח.

אמר קונפוציוס: התאחדות שכזו משמעה חוסר העדפה. מהפך שכזה משמעו חוסר קיבעון. זו אכן חוכמה עמוקה, הרשה לי להיות תלמידך!

(גְ'וָאנְג דְזְה)

רובינו נוטים להעריך את הקידמה, את ההתפתחות, את הפקחות והבינה, אולם הדאואיזם – המכונה, לעיתים, טאואיזם – מקדש דווקא את הרגרסיה, את החזרה לפשטות, את השכחה. משמעות שמה של מסורת הדָאו היא "תורת הדרך", אולם הטקסט הקדוש ביותר שלה מצהיר כבר בפתיחה ש-"הדרך שניתן לצעוד בה אינה הדרך הנצחית." במקום לפסוע בדרך יש לשכוח אותה, הרי רק כך ניתן להתמזג עמה, להתאחד עם הטבע כולו, עם שמיים וארץ, עם ריבוא הדברים.

מוטיבים דומים מופיעים לעיתים גם בכתבי הבודהיזם, ואכן המפגש בין שתי המסורות הללו שהחל לפני כאלפיים שנה בדרום סין הוליד יחסי אהבה-שנאה אמביוולנטיים מרתקים, יחסים של קירבה וריחוק, הרמוניה ויריבות, שילוב והפרדה, הפריה הדדית ודיכוי הרסני. הבודהיזם שאב מהדאואיזם את הספונטניות ואת האהבה לטבע, ואילו הדאואיזם פיתח בהשראת הבודהיזם מערכת תיאולוגית משוכללת שכללה קארמה, חוקי מוסר, ומנזרים גדולים. הזֵן הוא תוצר המפגש בין מסורת הדָאו הסינית והבודהיזם ההודי, שילוב מופלא המוסיף להעניק השראה לרבים.

אולם למרות ההשפעות ההדדיות העמוקות בין שתי המסורות הקדומות, נותרו גם דגשים מובדלים. בעוד הבודהיזם מביע לרוב סלידה מן הגוף העכור ומלא התשוקה, מסורת הדָאו מדגישה את טיפוח הגוף בעזרת תרגילי התעמלות, נטילת צמחי מרפא, ותרגולי נשימה. בעוד הבודהיזם שם דגש על השאיפה להתעלות מעבר לעולם הגשמי, הדאואיזם עוסק בהארכת החיים הגשמיים ככל הניתן. הבודהיזם מדבר על נירוואנה, על הפסקת הגלגולים, והדאואיזם על אלמוות, על שוטטות נצחית בינות עננים. אם הבודהיזם עוסק בסיבות לסבל, הדאואיזם מתמקד בהנאה פשוטה; אם הבודהיסט מקפיד על מוסר, הדאואיסט משתדל לשתות לשוכרה; אם הבודהיזם הוא פילוסופיה, הדאואיזם הוא שירה.

האידאל האולטימטיבי של מסורת הדָאו הוא לא פחות מאלמוות, חיי נצח של מעוף חופשי ומאושר בין גני עדן קסומים. לשם כך היא ממליצה על שימוש בתרגולים גופניים ונפשיים, על צומות ועל בליעת סמים ושיקויים – בעיקר כספית ורעלים אחרים במינון קטן, אך גם זהב ומתכות אחרות, מחטי אורן (האורן הרי הינו עץ ירוק-עד), פטריות מסוימות, וקרניים של בעלי חיים. בני האלמוות – גיבורי העל של העולם הדאואיסטי הקדום – השיגו כוחות מופלאים "לצעוד על גבי עננים", לשנות צורה כאוות נפשם (למשל להפוך לסוסים ולעיזים), לרפא את עצמם ואת זולתם, ולנבא את העתיד.

ביחס לקונפוציאניזם הממלכתי ולבודהיזם הנזירי, מסורת הדָאו מבוזרת יותר, כוללנית, מיסטית, מעורפלת. מורים דאואיסטים היו לעיתים אלכימאים מסוממים, מתבודדים מוטרפים, אנשי הרים עירומים, תמהונים משיחיים, ומשוררים שתויים. אולם חלקם היו גם נזירים מצפוניים, תלמידי אומנויות לחימה צייתנים, רופאים מלומדים, וכמרים רבי דרג. גם סוגי התרגול הדאואיסטי מגוונים למדי – כתבים שונים ממליצים על שימוש בדמיון על מנת להפעיל אלוהויות פנים-גופניות, על תרגילי נשימה, תרגילי בליעת רוק, תרגולים גופניים להנעה ולשימור אנרגיית הצִ'י, טקסים מיניים, כניסה למצבי טראנס, דקלום לחשים, נקישות שיניים, מתיחות ועיסויים, בליעת ניירות תפילה, וגם על מדיטציה של הרגעה, מיקוד, והתבוננות מנטליים.

אולם ככל הנראה שיטת התרגול הידועה ביותר במסורת הדָאו נקראת "לשבת ולשכוח". היא מוצגת לראשונה בקצרה בספרו הקדום של גְ'וָאנְג דְזְה (מאה רביעית לפני הספירה) המספר על יֵן חְווֵי, תלמידו האהוב ביותר של קונפוציוס, שישב ושכח את כל ידיעותיו וכך התאחד עם הכולל הגדול. לאחר ששמע זאת המורה הנכבד קונפוציוס, הוא התרשם כל-כך, שהחליט לעשות מעשה שלא נשמע כדוגמתו בעולם ההיררכי של זמנו. הוא החליט להפוך לתלמיד של תלמידו. שיחה פיקטיבית זו בין קונפוציוס ויֵן חְווֵי – המופיעה בשלמותה בפתיחתו של ספר זה – נועדה למעשה ללעוג לקונפוציוס שנודע בעיסוקו הרב בלימוד ובהתנהגות חברתית נאותה. גְ'וָאנְג דְזְה ממיר בספרו את קונפוציוס לחזון הדָאו של התקדמות כנסיגה, התפתחות כרגרסיה לינקות, ולימוד כשכחה.

נפלאות השכחה – הנשייה המתוקה – מודגמות פעמים רבות בספרי הדָאו המוקדמים. גְ'וָאנְג דְזְה הסביר ששיכור הנופל ממרכבה אינו נפגע, וזאת משום ששכח סכנה ומוות. הוא הצהיר ששחיין טוב שוכח את המים, ושכפי ששוכחים את הרגליים כאשר הנעליים נוחות, נשכחים כל הוויכוחים המוסרניים כאשר התודעה נינוחה. הוא טען (בחיוך מבודח) שהידיעה המיסטית שהכול אחד אינה משתווה לשכחה שהכול אחד, והסביר (בצורה משכנעת) שעל מנת להיפטר מצלך, מעצמך, אינך יכול לרדוף אחריו, עליך פשוט לשבת בדממה, ולשכוח מקיומו. גם החכם הקדום לְיֵה דְזְה סיפר שלקה בדמנציה מופלאה עד שלדאבונו משפחתו מצאה רופא מלומד שריפא את מחלתו. אך הדוגמה היפה ביותר בעיניי לנפלאות השכחה מופיעה בפסקה הבאה מתוך הגְ'וָאנְג דְזְה:

הסכר נועד עבור הדג –

הדג נתפס, אפשר לשכוח מהסכר.

המלכודת נועדה עבור הארנבת –

הארנבת נתפסה, אפשר לשכוח מהמלכודת.

המילים נועדו עבור המשמעות –

המשמעות נתפסה, אפשר לשכוח את המילים.

הא! האוכל לתפוס לי אדם ששכח את המילים על מנת להעביר איתו איזו מילה או שתיים?

 

כתבי הדָאו ממליצים לעיתים על תהליך של שכחה כפולה – שכחת העולם ושכחת השוכח, שכחת הקיים ושכחת הלא-קיים, שכחת הידע ושכחת השכחה. השכחה הכפולה של מסורת הדָאו אומצה מאוחר יותר בחום על ידי חלוצי הזן בודהיזם, והנזיר היפני הנודע בן המאה השלוש-עשרה, דוֹגֵן, למשל, כתב את המילים הנפלאות הבאות בנושא:

ללמוד את דרך הבודהה משמעו ללמוד את העצמי.

ללמוד את העצמי משמעו לשכוח את העצמי.

לשכוח את העצמי משמעו להתעורר לריבוא הדברים.

להתעורר לריבוא הדברים משמעו להשיל את ההבדל בין תודעתי וגופי לאלו של אחר.

 

 

 

הסינית הקלאסית אינה מבחינה באופן ברור בין עבר ועתיד, בין פועל ושם עצם, בין פעולה ותוצאתה. וכך " דְזְווֹ" (坐) זה גם "לשבת", גם "ישב", וגם "ישיבה", ו-" וָאנְג" (忘) – סימנייה הבנויה ממרכיבים המצביעים על "מוות של התודעה" – זה גם "לשכוח", גם "שכח", וגם "שכחה". ניתן לתרגם, אם כך, את אותו התרגול הדאואיסטי כ-"לשבת ולשכוח", כ-"ישיבה בנשייה", או כ-"לשבת בשכחה". אך האם אכן קיים הבדל ממשי – קונקרטי – בין פעולת השכחה ותוצאת השכחה? האם אין אדם השוכח מצוי בנשייה? האם אכן קיים במציאות האובייקטיבית הבדל בין הפעולה ושם העצם, או שמצוי הוא רק בשפה, בתחביר? עד כמה מקבעת השפה את תפיסת המציאות שלנו, עד כמה היא מעוותת אותה, פוגמת בראייה הנכוחה?  

מסורת הדָאו ממליצה לנו לשכוח את עקרונות השפה, את התחביר, את ההבחנות המילוליות הכה-אנושיות בין פעלים ושמות עצם, בין עבר, הווה, ועתיד, ולשייט במציאות נצחית וגמישה של שירה. או על פי דבריו מלאי ההומור והמשחק של החכם גְ'וָאנְג דְזְה:

שכח את השנים, שכח משמעויות,

קפוץ אל האינסוף, ושם רבוץ.

 

 

 

הלקט הנוכחי כולל שבעה טקסטים דאואיסטיים קצרים העוסקים במדיטציה, בתרגום ראשון לעברית. רובם נכתבו בתקופת שושלת הטָאנְג (618-907), אולם לפחות לאחד ("נשימת העוּבָּר") מקורות קדומים בהרבה, ואילו אחר ("אילוף הסוס") נכתב מאות שנים אחר כך, במאה השלוש-עשרה. שניים מהטקסטים ("לשבת ולשכוח" ו-"ריכוז והתבוננות") עוסקים במדיטציה מנטלית – בהשקטה, בריכוז, ובהתבוננות, הדומים עד מאוד לתרגול הבודהיסטי. שלושה מהכתבים ("חמשת המטבחים", "ריכוז הרוח וזיקוק הצִ'י", ו-"ספר נשימת העוּבָּר") מתמקדים במדיטציה גופנית, בזיקוק הצִ'י לשם הארכת חיים. טקסט אחד מציג דיון הומוריסטי בין העין והתודעה. ואילו החיבור האחרון – "אילוף הסוס" – מתאר את תהליך ההתקדמות-הרגרסיבית של מסורת הדָאו באמצעות סט של שלושה-עשר איורים מלווים בשירה. בראשיתו של כל אחד מן התרגומים הוספתי מבוא קצר, המציג את המחבר ואת עיקרי הדברים.

אורי קפלן, 2022.

yinyang_edited.png
yinyang_edited.png
yinyang_edited.png