top of page
פרפנצ'ה הוצאה לאור


לווייתן / צ'וֹן מיוֹנְג־גְוָאן
מקוריאנית: אורי קפלן

כריכת הספר לווייתן

חלק 1: עיר הנמל

 

המפעל

צ'וּנְהִי, "עלמת האביב", זה היה שמה של הפועלת שנודעה כמלכת הלְבֵנים האדומות לאחר שנתגלתה על ידי הארכיטקט של התיאטרון הלאומי. היא נולדה לאישה קבצנית בתוך אורווה, בחורף, בשנה בה המלחמה הלכה וקרבה אל קיצה. משקלה, שכבר הגיע לשבעה קילוגרמים כאשר הגיחה לאוויר העולם, עלה על מאה קילוגרמים עוד לפני שמלאו לה שלוש־עשרה שנים. היא היתה אילמת, וגדלה מבודדת ובודדה בעולם משל עצמה. את כל השיטות לייצור הלְבֵנים למדה מאביה החורג, מוּן. לאחר השריפה הגדולה, בה איבדו את חייהם למעלה משמונה מאות איש, היא נעצרה באשמת הצתה ונלקחה לבית הסוהר. כאשר השתחררה לבסוף מהכלא, היא חזרה למפעל הלְבֵנים. באותה השנה היא היתה בת עשרים ושבעה אביבים.

     וכך, יום קיץ אחד, בו השמש התקרבה ככל יכולתה אל כדור הארץ וחרכה בעולם כאילו ניסתה להתיך ברזל, עמדה צ'ונהי במרכז מפעל הלבנים לבושה בסרבל בית סוהר כחול. המשאבה בחצר התייבשה מזמן ורק כתם של חלודה אדומה על הארץ סימן בבירור את המקום בו נזלו המים מן הצינורות. את האדמה שנדחסה והתקשתה ממגפיהם של הפועלים הקשוחים ניקבו כעת שלל עשבים שוטים – לבנה, גדילן ולענה – צמחו פרא והסתבכו זה בזה סביב הכבשנים. עשבי הקייצת המסולסלת, אשר הקיפו תמיד את המפעל בצפיפות כחיילים השומרים על מבצר, התגנבו בינתיים פנימה והשתלטו על החצר. המבנים היחידים במקום היו כבשנים עשויים לבנים וצריף מגורים הבנוי ברישול מלוחות עץ ואבנים, אך בהיעדרה של צ'ונהי הם קרסו והתפוררו. עשבים צמחו באין מפריע בין סדקי הלבנים השבורות ואזוב שחור כיסה את לוחות הרצפה ואת אבני הגג המבוקעים של הצריף. אחרי הכול, זו דרכו של הטבע.

     צ'ונהי עמדה יחפה בחצר המפעל, חצר בה נהגה לשחק לפני שנים. לצד המשאבה, צפצפה שפעם שפעה והוריקה שכבה כעת עקורה ורקובה, פטריות שמנמנות מכסות אותה במקום עלים. ריח הזיעה ושאון ההמולה של הפועלים נעלמו כלא היו. צ'ונהי היתה היחידה שחזרה. היא עמדה לבדה בחצר העצומה. היא שבה למפעל וחיפשה בעיניה אחר המראות אליהם התגעגעה, אחר עקבותיהם של בני האדם, אך הם נשטפו ונמחקו במשך הזמן עם הרוחות והגשמים. לא נותר במפעל דבר.

*

"לחיות את החיים, משמעו למחות ללא הרף את האבק המוסיף להצטבר."

     כך נהגה לומר אחת משותפותיה של צ'ונהי לתא בבית הסוהר. פניה היו מכוסות נמשים והיא נידונה למוות משום שהוסיפה ציאניד לאוכל והרעילה את שתי בנותיה ואת בעלה. האסירות האחרות כינו אותה "ציאניד", ואילו היא הוסיפה לטאטא ולמחות את האבק שבתא מבלי לנוח עד שהוצאה להורג. כאשר אסירות אחרות שאלו בסרקסטיות מדוע נידונה למוות שכמוה מוסיפה לנקות שעה שנותרו לה רק ימים ספורים לחיות, היא הזהירה אותן שהיא מנגבת את הרצפה במטלית של ציאניד, אך לפעמים גם הוסיפה בהרהור: "המוות איננו משהו מיוחד; הוא בסך הכול כמו האבק המוסיף להצטבר." צ'ונהי מעולם לא הבינה בדיוק את משמעותם של הדברים, אולם משום מה, כאשר צעדה לעבר הצריף ההרוס באותו היום, קפצו לראשה לפתע אותן מילים חידתיות של "ציאניד".

     שמש אמצע הקיץ הכתה בראשה, והיא עצרה לרגע, מסוחררת. שביל הגישה למפעל, אשר חצה תחת גשר פסי הרכבת, כוסה בצמחייה ונעלם לחלוטין. מכנסיה הוכתמו בבוץ משום שנאלצה לדשדש בסבך. עם כל צעד נוסף, דם נזל מהציפורן השבורה בבוהן שלה והכתים את אדמת החמרה האדומה. שברים של לבנים שכבו מפוזרים בכל פינה, כנראה נופצו על ידי פרחחים מקומיים, וביצי חרקים שטרם בקעו השתזפו בשמש בתוך שלוליות קטנות שנקוו מגשם שירד זה מכבר.

     צ'ונהי טיפסה אל אכסדרת העץ שכוסתה בשכבת אבק עבה. זנב של שועל הציץ לרגע דרך סדק ברצפה השבורה. סירחון מעופש תקף אותה מתוך החדר החשוך כאשר דחפה הצידה את הדלת שיצאה מציריה. היתה זו מעין תערובת של צואת חיות בר וצחנת נבלות סרוחות. עיניה התרגלו לחשכה, והיא הבחינה בגופה מיובשת של חולדה שוכבת בתוך ערמה של בגדים מאובקים. עובש שחור צמח פה ושם על הקירות, וטפטים שנקרעו מהתקרה עמדו תלויים בצורה מבעיתה במרכז החדר. צ'ונהי סקרה במהירות את הסביבה ויצאה למטבח, אשר נראה מחריד במיוחד בקירותיו החרוכים והשחורים. המדפים ותנור הבישול התפרקו, ומים מרופשים הצטברו על הרצפה. הקדרה שנתלתה בעבר מעל התנור לא נמצאה בשום מקום, רק סיר כסף אחד קטן שכב בין עצי ההסקה במקום בו הובערה פעם האש. צ'ונהי רחרחה סביבה כמחפשת אחר ריחו החריף של עשן התנור וניחוחו מעורר התיאבון של האורז. אולם דבר מלבד סירחון קר ועבש לא הגיע אל נחיריה. לא היתה כל חמימות במטבח.

      צ'ונהי פתחה את הדלת ויצאה לחצר. רכבת חולפת צפרה במרחק. היא צעדה לעבר אחד הכבשנים. לאחר שנלקחה למעצר, הגיעו למפעל תושבי הכפרים הסמוכים עם עגלות וליקטו את הלבנים הנטושות כדי להתקין קירות ותנורים. לאחר מכן התגלגלו למקום פרחחי הסביבה ושיחקו עם קומץ הלבנים שנותרו. אך כאשר לא נשארו לבנים שמישות במפעל, לא ביקר בו עוד איש. בלילות הסתובבו באזור רק בעלי חיים כשועלים וגיריות, מחפשים אחר שאריות מזון. עשבים שוטים פשו בכל עבר ואבק נישא מן המערב והצטבר לו, מוחק בהדרגה מהמפעל הנטוש את עקבותיהם של בני האנוש.

     היא נכנסה לתוך אחד הכבשנים וקרירות נעימה עטפה את גופה. בניגוד לחצר, נראה שלא הרבה השתנה בחלקו הפנימי של הכבשן. אף על פי שקרני השמש חדרו מבעד לסדקים, רוח קרירה הוסיפה לנשוב בו כבמעמקי מערה. צ'ונהי התיישבה והשעינה את גבה על הקיר. ברגע שגופה המזיע בא במגע עם הלבנים הצוננות, עיניה החלו להיעצם. דממה אחזה בכול, כאילו גם החרקים נחנקו מהחום הכבד.

*

זיכרונות של החצר, מוצפת בלבנים אדמדמות, נפרשו לנגד עיניה כמתוך חלום. תמונות ילדותה, מתרוצצת בין ערמות הלבנים. קול צעקותיו של אביה החורג הגוער בפועלים, עיניה המחייכות של אימה המאופרת בכבדות. סצנה מסרט שראתה פעם: קול יריות, פרסות של סוסים וצווחות היסטריות של נשים בלונדיניות הסתחררו סביבה וצלצלו באוזניה. הדהדו בראשה גם לחישותיו של סוהר אחד שהטריד אותה באדיקות בעת שהותה בכלא. "ברקשייר..." כך נהג לקרוא לה. ברקשייר הוא שמו של אזור באנגליה, וגם שמו של גזע חזירים שמקורו באותו האזור, אך למען האמת, צ'ונהי מעולם לא הבינה במה מדובר. הוא הוסיף להציק לה עד שהיא נשכה את פניו ותלשה מהן חתיכת בשר. הסוהר נאלץ לעטות מסכת ברזל במשך שארית חייו.

     האש רשפה באדום לוהט. טיפות של זיעה שטפו את זרועותיהם העבות של הפועלים, פניהם סמוקות ובוהקות בחום הלהבה. בכל פעם שהושלך צרור נוסף של פחם, גיצים חומים־אדמדמים התעופפו כעלי כותרת בתוך הכבשן. צ'ונהי ישבה מול האש ובהתה בלהבות. שלהבות אדמדמות וכלחלות התערבבו זו בזו וצבעו את הלבנים באדום. פניה בערו ונשימתה קצרה. האש התחזקה, שולחת החוצה את לשונותיה היוקדות כמאיימת לבלוע אותה. נדמה היה לה שאילו תוסיף לשבת כך, היא עלולה להישאב פנימה ולהתמוסס מייד. היא ידעה שעליה לקום מהר ולהימלט, אך היא נותרה נטועה במקומה כאילו סכר עליה סלע כבד. אף אחד מהגברים שעבדו לצד הכבשן לא שם אליה לב. היא צרחה לעברם, אולם רק גניחות חלושות ומשונות בקעו מגרונה היבש. הלהבות ריצדו מול קצה אפה ולבסוף התפרצו לעבר פניה. צ'ונהי קפצה ממקומה כנשוכת נחש.

     כשהתעוררה, הסרבל הכחול שלבשה היה ספוג בזיעה. אדי חום נדפו ממנה כאילו הושרתה בתוך מרק. בעודה ישנה, שינתה השמש שחדרה מבעד לסדקים בכבשן את מיקומה, וכעת יקדה ישירות מעליה. גרונה ניחר ופניה הכהות בערו כאילו עלו באש. היא ניסתה להתרומם, אך נדמה היה שכל האנרגיה אזלה מגופה. בידיים רועדות, היא הרימה את עצמה לבסוף וזחלה למקום מוצל יותר. הבגדים בהם נאסרה אבדו במהלך שהותה בכלא, והיא נאלצה להשתחרר בסרבל אותו לבשה במשך כל שהותה בבית הסוהר. היא נשענה על קיר הכבשן ועצמה את עיניה, חסרת נשימה.

     כשיצאה משערי בית הסוהר תשעה ימים קודם לכן, היא החלה לצעוד דרומה כמו מתוך אינסטינקט, מבלי לדעת לאן. רק לאחר שהותירה מאחור את העיר ונתקלה במסילת הרכבת, היא הבינה שצעדיה מכוונים אל מפעל הלבנים. היא פשוט צעדה לאורך פסי הרכבת. כשירד הלילה היא תפסה תנומה שעונה על סלע לצד המסילה, וכשהיתה צמאה חיפשה מעיינות בעמקים ושתתה לרוויה. לפעמים שלתה מהמים הקרירים ביצי סלמנדרה, ולעיתים קטפה תותים מהשדות לצד הפסים. כפות רגליה מלאו יבלות שהתפוצצו בדרך וחשפו עור אדמדם ועדין. היא השליכה את נעליה והמשיכה לצעוד יחפה. אין זה דבר קל לצעוד לאורך פסי הרכבת תחת שמש הקיץ הקופחת, אך היא לא רצתה להיתקל בבני אדם והשתדלה להישאר לצד המסילה. כשהתקרבה לתחנת רכבת עירונית, נטשה את הפסים וצעדה ארוכות בדרך עוקפת.

     ביום השלישי לצעדתה, היא מעדה על שורש של עץ ושברה את ציפורן הבוהן שלה. דם אדום וכהה נזל ללא הפסקה. היא הניחה את כף רגלה על הפסים הלוהטים והכאב המעקצץ שהתפשט בגופה הרגיש מרענן למדי. גשמי קיץ ציננו מפעם לפעם את גופה הבוער, אך הבגדים הרטובים דבקו לגופה והקשו עוד יותר את ההליכה.

      גופה המגודל הוסיף להתקדם דרומה, לאט ובהתמדה. בבוקר היום התשיעי היא ראתה לבסוף מעבר לפסי הרכבת את כבשני הלבנים, מסודרים בשורה אופקית כקופסאות גפרורים. מרגע שראתה מרחוק את המפעל, נדמה היה לה שמשהו מתנפח בתוך בטנה הריקה וחונק אותה מבפנים. היא קרסה לצד המסילה ותצפתה. היא לא היתה בטוחה מה לעשות. עד לאותו הרגע היא בסך הכול הלכה בעקבות אינסטינקט. אך לאמיתו של דבר, היא מעולם לא חשבה מה תעשה כאשר תגיע.

     צ'ונהי הסבה את ראשה לעברה השני של המסילה. לנגד עיניה הופיעה פּיוֹנְגְדֶה, אי־שם למרגלות ההר. עטופה בערפילי הבוקר, חשפה העיירה את צורתה במעומעם, כעיר עתיקה שפעם פרחה וכעת נותרו רק חורבותיה. גם מן המרחק תפס את העין באופן מיוחד התיאטרון הגדול, אשר התנשא אל על בין יתר הבניינים. הוא אכן נראה כמו לווייתן ענקמוני שהגיח לרגע ממעמקי האוקיינוס על מנת לקחת אוויר. התיאטרון שעוצב כלווייתן נבנה על ידי אימה של צ'ונהי, קוּמבּוֹק. היא נזכרה בשלט הכניסה הססגוני, בקהל המתגודד בהמוניו ובשלל דוכני הרחוב, מראות של שגשוג ושל פריחה שחלפו מזמן, מאז שעלה התיאטרון באש. כל רכבי הכיבוי של העיירה התגייסו למאמץ אך לא הצליחו להתגבר על השריפה. התושבים נמלטו מהמקום וצפו מרחוק באולם הקולנוע הגדול נהרס כליל. האש התפשטה גם לשוק הסמוך, ובסופו של דבר הפכה באותו היום פיונגדה כולה לערמה של גחלים. התושבים עזבו את האדמה המקוללת וחסרת התקווה הזו ומעולם לא שבו. תחנת הרכבת נסגרה, ופיונגדה הנטושה נקברה בהדרגה תחת איתני הטבע.

*

צ'ונהי יצאה מהכבשן וצעדה לעבר המשאבה. הכי חשוב היה קודם כול לשתות קצת מים. המשאבה כוסתה חלודה אדמדמה והיתה כה יבשה שנדמה היה שלעולם לא תוכל לתפקד עוד. היא נכנסה למטבח, לקחה את הסיר השרוף ויצאה לחפש קצת מים. עד מהרה היא גילתה תעלה קטנה לצד פסי הרכבת. מים פושרים זרזפו תחת הסבך העבות. היא חפנה אותם בכפות ידיה ומילאה בזהירות את הסיר. המקום בו הוקם המפעל היה במקור אדמת ביצות. על מנת לייבשן, נאלצה אימה לשפוך כמויות עצומות של אדמה וחצץ. זה נראה כמו מעשה פזיז בתחילה, אך בסופו של דבר פיצה מפעל הלבנים את אימה במאות מונים.

     צ'ונהי לקחה את הסיר המלא למשאבה, שפכה פנימה את המים וניסתה לפמפם במהירות. אך המים נעלמו מייד בתוך הצינור והקול היחיד שעלה ממנו היה של אוויר. היה צורך בכלי גדול יותר. היא הסתובבה במפעל בחיפוש אחר מכל מתאים, ומצאה לבסוף קדרה מברזל זרוקה בין העשבים. היתה זו הקדרה שנעלמה מהמטבח. היא מלאה חלודה ואיבדה את אחת מידיותיה, אך נראה שהיתה עדיין שמישה.

      לפני שנים רבות, נהגה אימה של צ'ונהי להכין בקדרה הזו מרק אטריות עבור הגברים שעבדו במפעל. בקיץ היא היתה תופסת את אחד הכלבים שנקשרו לעץ הצפצפה ומכינה מרק כלב. בימים בהם התבשל מרק הכלב אחזה במפעל התרגשות גדולה. תנור לבנים הוצב בצד אחד של החצר, ומרגע שהחלה אימה של צ'ונהי להרתיח מים בקדרה, הפועלים שלחו מבטים תכופים לעברה במשך כל יום העבודה. לאט־לאט החל ניחוחו של מרק הכלב להתפשט על פני החצר, וכששקעה השמש הצטופפו הגברים סביב הקדרה ועל פניהם חיוכים מבוישים. אימה של צ'ונהי זרקה לעברם בדיחות מלוכלכות בעודה מחלקת את הקערות, ואילו הגברים גמעו את המרק החם בקולות רמים, זיעה ניגרת על פניהם. היתה זו תקופה של שפע בה תמיד היה הרבה מה לאכול.

      צ'ונהי לקחה את הקדרה אל התעלה. היא העבירה אליה מים בעזרת הסיר הקטן פעם אחר פעם עד שהקדרה התמלאה. בעודה עובדת, היא חשה במשהו מתפתל בין השיחים. היא הסיטה מעט את העשבים ונחש צהבהב וגדול הגיח מתוך התעלה. צ'ונהי תפסה בזנבו מייד והטיחה אותו בכוח על האדמה. הנחש התעוות מעט לפני שהשתרע מאובן על הקרקע. צ'ונהי השאירה אותו כך, חיבקה את הקדרה בשתי ידיה והרימה אותה בכל כוחה. רגליה רעדו. המשאבה לא היתה רחוקה, אך מכיוון שכמעט ולא אכלה במשך תשעה ימים, היא התקשתה לסחוב את הקדרה הגדולה. היא שקלה יותר ממאה קון כשהיתה ריקה, וכעת, כאשר היתה מלאה במים, הרמתהּ לא היתה משימה פשוטה גם עבור שני גברתנים שריריים.

      לאחר שעצרה לנוח לא פחות מארבע פעמים, הצליחה צ'ונהי להביא לבסוף את הקדרה אל המשאבה. היא שפכה פנימה את המים והחלה שוב לפמפם. אך המים אבדו עד מהרה בתוך המשאבה. דבר מלבד אוויר לא חלף בצינורות הישנים. המים בקדרה כמעט נגמרו וצ'ונהי המותשת עמדה לוותר, כאשר לפתע הרגישה משהו. כבדות מסוימת אחזה בקצות אצבעותיה הלוחצות על הידית, ואז, לאחר פרץ של מי חלודה אדמדמים, נבעו החוצה לבסוף מי תהום קרירים ונעימים. הדבר הראשון שעשתה היה לקרב את פיה אל הברז ולגמוע מים במשך זמן ממושך. המים הקפואים זרמו במורד גרונה היישר לבטנה, משגרים רעד לאורך גופה. היא ישבה רגע, חסרת נשימה, ואז התרוממה והחלה להתפשט.

      תחת קרני השמש הקיצית ניצב גוף עירום ועצום, גדול כשל תאו מים. למרות שלא אכלה דבר במשך מספר ימים, היא שמרה על משקלה שעלה על מאה ועשרים קילוגרמים. זה לא שהיא היתה שמנה עם בטן משתפלת וישבן רופס, להפך – זרועותיה העבות וכתפיה הרחבות נבנו במשך שעות מרובות של עבודה פיזית, וגופה הזכיר יותר את גופם של ספורטאים מקצוענים. גם עורה שהכהה מהשמש העניק לה מראה מוצק ואיתן. גובהה התקרב למטר ושמונים סנטימטרים, וגופה העצום נתמך על ידי שתי רגליים עבות ויציבות כגזעי עץ אלון. היא בהחלט היתה מחזה מרהיב. למרות שהיתה כמעט בת שלושים, היא מעולם לא נכנסה להריון, שלא לדבר על ללדת ילד. שדיה נותרו מוצקים, הפטמות תלויות גבוה במרכז עטרות רחבות.

      צ'ונהי מילאה מים בקדרה והתיזה אותם בעזרת הסיר על גופה הלוהט. הגוף המותש מחום התעורר בבהלה למגע מי התהום הצוננים. גניחה קלה נפלטה מפיה. היא החלה לשטוף את עצמה, משפשפת שוב ושוב את עורה: העור אשר לכד אותה במדים של עונש שמימי שלעולם לא ניתן לפשוט, העור שסחב אותה במהלך חייה הטרגיים בדרכים ארוכות ועקלקלות, והשיב אותה לבסוף, תמיד, אל מפעל הלבנים.

      למרות שנשרף בשמש, נשרט ונפצע, שמר עורה של צ'ונהי על גמישותו. היא שפשפה בעדינות ובהתמדה כל חלקת עור חשופה, ועם כל תנועה נזכרה בפניו של מון. שנים רבות קודם לכן, בילדותה, אף על פי ששקלה כבר קרוב למאה קילוגרמים, נהג אביה החורג, מון, להעמיד אותה לצד המשאבה ולשטוף את גופה. "צ'ונהי," הוא נהג לומר לה, "דעי לך שברגליים חזקות כאלו תוכלי להדק בוץ טוב יותר מכל אדם אחר, ושבזרועות עבות כאלו תוכלי לשאת יותר לבנים מכל פועל אחר. זה המזל שלך." מון, אשר לימד אותה את כל שידעה על ייצור הלבנים, התעוור בהדרגה מבלי שמישהו שם לב ומת לבסוף בבדידות עמוקה. צ'ונהי חשה דקירה בליבה, וחדלה לרגע לשפשף את גופה. אולם היא לא בכתה. היא הוסיפה להתרחץ במשך זמן ממושך, ולאחר מכן כיבסה היטב את בגדיה והניחה אותם לייבוש על העשבים.

      משב קריר הגיח מעמק מרוחק. צ'ונהי עצמה את עיניה והתענגה על הרוח המלטפת את גופה העצום, העירום. זה זמן רב שלא חשה רעננות שכזו. המקלחת עוררה לחיים את חושיה החדים, והיא נשמה פנימה את לחות העמקים, את ריחו המתקתק של דביבון המנמנם בנקיק של סלע, את ניחוחם של שלל העשבים שצמחו בשדות מסביב. היא שבה למקום שלה, והוצפה כעת בהקלה עצומה.

היא כרעה לצד המשאבה, ורעב שכבר הספיק להישכח שב להטרידה. היא חזרה לתעלה על מנת לתפוס את הנחש הצהבהב. הנחש היה עדיין חי; הוא החל להתפתל סביב זרועותיה. היה זה יצור גדול למדי, גופו העבה נמתח לאורך של יותר משלושה צָ'ה. היא שיספה את גרונו בשיניה ופשטה את עורו, חושפת את הבשר החיוור והשמנוני. במעיו נמצאו צפרדעים חצי מעוקלות וחרקים מעופפים. לאחר ששטפה את הדם, אחזה צ'ונהי בגוף הנחש ביד אחת והחלה לנגוס בו, מראש ועד זנב. היא קרעה בשיניה חתיכה אחר חתיכה, לועסת את הבשר החי במשך זמן ממושך ומאפשרת לטעמו השמנוני והמלוח להתפשט בתוך פיה. לאחר שבלעה את הבשר, ירקה החוצה את שאריות העצמות. היא ישבה במקומה וסיימה לאכול לאיטה את הנחש כולו. גם את אחת הצפרדעים שיצאו ממעיו של הנחש היא שטפה והשליכה אל פיה.

      כאשר הגיע הבשר אל קיבתה של צ'ונהי, החלו מעיה להתפתל וקבס עלה בגרונה. אחרי הכול, זו היתה הפעם הראשונה שאכלה מזון מוצק מזה תשעה ימים, מאז שקיבלה נתח של טופו מהאישה הזקנה ביציאה מהכלא. היא בלעה בכוח את הבשר, וכשבטנה נרגעה מעט, היא שטפה את פיה במים קרים. היא קמה על רגליה ולבשה את הבגדים, אף כי עדיין לא התייבשו. היא תלשה בידה את קצוות המכנס הקרועות. לבושה בסרבל הלח, היא עמדה לרגע בהבעה מבולבלת וסקרה בעיניה את המפעל. לבסוף החלה לצעוד לאיטה לעבר צריף המגורים. סמור ששוטט לו ליד הכבשן ראה אותה וברח בבהלה לתוך הסבך. גם שפירית שריקדה מעל העשב נפנפנה במהירות בכנפיה ופינתה את הדרך. בעלת הבית שבה אל המפעל.

bottom of page