פרפנצ'ה הוצאה לאור

המודל הסיני:
מריטוקרטיה פוליטית ומגבלות הדמוקרטיה / דניאל בל

המודל-הסיני.jpg

הקדמה

באוקטובר 2013, סרטון מצויר מחוכם ממקור מסתורי התפשט ברשת, והגיע ליותר מעשרה מיליון צפיות בתוך שבועיים. הסרטון, אשר יצא בעת השבתת הממשל בארצות הברית, משווה בן בחירתם של מנהיגים במדינות שונות. הוא מציג את עלייתו המטאורית של הנשיא ברק אובמה, אשר נעזר במאות-מיליוני דולרים למימון קמפיין אישי, וניצח במתכונת של בחירות לאומיות נרחבות על בסיס של "אדם אחד, הצבעה אחת." תהליך זה מתויג כ-"דמוקרטיה." הוא מציג גם את טיפוסו ארוך-השנים של הנשיא שי ג'ינפינג לפסגת הכוח הפוליטי בסין: את קידומו ממנהיגות במשרד מקומי, למישור העירוני, למחלק המחוזי, לדרגות מחלקתיות, למיניסטריון המחוזי, לוועדה המרכזית, לפוליטביורו, ואז למנהיגות בוועדה המרכזית של הפוליטביורו, עם הערכות קפדניות וסופר תחרותיות בכל אחד מן השלבים, אשר נועדו לבחון את יכולות המנהיגות שלו. תהליך זה מתויג כ-"מריטוקרטיה." המשתמע בבירור מן הסרטון הוא שהמריטוקרטיה הפוליטית בסגנון הסיני היא דרך מוסרית לגיטימית לבחירת מנהיגים פוליטיים בכירים, אולי אף טובה יותר מבחירות דמוקרטיות.
             הסרטון הופק והופץ ככל הנראה על ידי זרוע של המפלגה הקומוניסטית הסינית. אולם אם המריטוקרטיה הפוליטית אכן טובה כל כך, ניתן לשאול מדוע לא יכולה הייתה המפלגה לקחת אחריות על הסרטון? ובאופן כללי, מדוע לא יכולה המפלגה לאמץ באופן רשמי את המריטוקרטיה הפוליטית ולהתגאות באופן גלוי בשיטה המדינית שלה? הסיבה העיקרית לכך היא שהמריטוקרטיה הפוליטית בסגנון הסיני אינה מושלמת בפועל. וזה מוביל אותנו אל השאלה מה צריכים להיות הסטנדרטים המוסריים לבחינת קידום (או הורדה בדרגה) של מנהיגים בממשל השואף למריטוקרטיה פוליטית? שאלות נוספות עולות על הדעת: הסרטון רומז שמריטוקרטיה פוליטית ודמוקרטיה אלקטורלית הן מערכות מנוגדות ביסודן. אולם האם ניתן ליישב בין המיטב של הפרקטיקות המריטוקרטיות והדמוקרטיות, ואם כן, כיצד? הסרטון אינו אומר דבר על טיפולה הקשוח של המפלגה הקומוניסטית הסינית ביריביה הפוליטיים. אם המערכת טובה כל כך, מדוע יש צורך לנקוט באמצעים קשים נגד התנגדות פוליטית? האם זה אפשרי לעצב מריטוקרטיה פוליטית הנתפסת כלגיטימית בעיני הציבור והנמנעת מעוולותיו של משטר אוטוריטרי? ספר זה מנסה לענות על שאלות כגון אלו.
              המריטוקרטיה הפוליטית היא אולי הנושא הנחקר ביותר, וגם הנושא הכי פחות נחקר, בתחום מדע המדינה. הרעיון שהמערכת המדינית צריכה לנסות לבחור ולקדם את המנהיגים בעלי היכולות והמידות הטובות ביותר הינו מרכזי בתאוריות ובפרקטיקות הפוליטיות הן של סין והן של המערב. והסיבה לכך נראית ברורה: אנו הרי מבקשים אנשים שהוכשרו והוסמכו היטב לתפקידי מנהיגות במדע, במשפט, ובתאגידים; מדוע שלא נדרוש את אותו הדבר גם במוסד החשוב מכל? כפי שכתב הסוציולוג האמריקאי המכובד, דניאל בל (1919-2011): "אנו רוצים אנשים במשרדים פוליטיים היכולים למשול כהלכה. איכות החיים בכל חברה נקבעת, במידה רבה, על פי איכות השלטון. זהו אבסורד מבחינה סוציולוגית ומוסרית שאין הטובים ביותר בחברה נמצאים בראש המוסדות המובילים."[i] לפיכך, הוגים פוליטיים – מקונפוציוס, אפלטון, וג'ו-שי, ועד לג'ון סטיוארט מיל, סון יאט-סן, ווולטר ליפמן – ניסו לזהות את הדרכים לבחירת מנהיגים טובים ככל האפשר, המסוגלים לקבל החלטות פוליטיות מושכלות ומוסריות במגוון רחב של נושאים.
              אולם דיונים אלו חדלו כמעט לחלוטין לאחר מלחמת העולם השנייה. בסין, הם חדלו מפני שהמאואיזם העריך את התרומה הפוליטית של לוחמים, פועלים, ואיכרים יותר מאשר את תרומתם של אינטלקטואלים ומחנכים. ללא קשר למציאות הפוליטית ההיררכית, מנהיגי המהפכה גרסו שהם מקימים מתכונת חדשה לגמרי של דמוקרטיה סוציאליסטית השתתפותית, ותומכי האליטיזם פוליטי לא העזו עוד להראות את פרצופם או להישמע בציבור. במערב, הם חדלו בעיקר בשל ההגמוניה הפוליטית של הדמוקרטיה האלקטורלית. הדמוקרטיה הרי דורשת רק שהציבור ייבחר את מנהיגיו; זה בידי המצביעים לשפוט את מעלות המועמדים. אם המצביעים רציונליים ועושים עבודה טובה בבחירת מנהיגיהם, אין צורך להתייסר יותר מדי לגבי מה צריכות להיות האיכויות של מנהיגים טובים, ואילו מנגנונים יוכלו לאתר מנהיגים כאלו בצורה הטובה ביותר. תיאורטיקנים פוליטיים, לפיכך, הסבו את תשומת הלב לשאלות כגון כיצד להעמיק את הדמוקרטיה בפוליטיקה ובתחומים אחרים של החיים החברתיים, וכיצד לקדם צורות הוגנות של חלוקת עושר במדינה ובעולם כולו.
              הדיונים לגבי המריטוקרטיה הפוליטית קמו לתחייה בעיר-מדינה הקטנה של סינגפור. החל משנות השישים של המאה העשרים, ראשי המדינה תמכו במיסוד מנגנונים שנועדו לבחור את המנהיגים המוכשרים ביותר לממשל, גם אם השתמע מכך שיש להטיל אילוצים מסוימים על התהליך הדמוקרטי. הם טענו שמנהיגים פוליטיים צריכים לאחוז בראייה ארוכת טווח ולא לשרת סבבי בחירות, ושהמערכת הפוליטית יכולה וצריכה להיות בנויה בצורה שתמנע שימוש בכוח על ידי מנהיגים פוליטיים "פופוליסטים" בעלי ראייה קצרת-טווח. אולם השיח הסינגפורי על המריטוקרטיה הפוליטית לא זכה לתהודה רבה בארצות אחרות, בעיקר מפני שלא הוצג כאידיאל אוניברסלי. להיפך, מנהיגי סינגפור הדגישו שהצורך לבחור ולקדם את האנשים המוכשרים וההגונים ביותר הינו דחוף במיוחד בעיר-מדינה בעלת אוכלוסייה קטנה, בסיס משאבים מוגבל, ושכנים העלולים להיות עוינים. לפיכך, מדוע לנו לדון בייצוא של אידיאל שנועד להתאים באופן בלעדי לעיר-מדינה כל כך יוצאת-דופן?
              אולם שתי התפתחויות חדשות החזירו את הדיונים על המריטוקרטיה הפוליטית אל המפה הגלובלית. ראשית, משבר הממשל בדמוקרטיות המערביות ערער את האמונה העיוורת בדמוקרטיה האלקטורלית ופתח צוהר מעשי לאלטרנטיביות פוליטיות. הבעיה היא לא רק שתיאורטיקנים של הדמוקרטיה הבינו את הקשיים ביישום פרקטיקות דמוקרטיות מחוץ לעולם המערבי; הבעיה העמוקה יותר היא שהדמוקרטיה הקיימת בעולם המערבי כבר אינה מציבה מודל חיובי ברור למדינות אחרות. בתקופות כלכליות קשות, לדוגמה, המצביעים בוחרים לעיתים קרובות במנהיגים פופוליסטים התומכים במדיניות הפוגעת בטובת המדינה לטווח הרחוק, לא כל שכן בטובת העולם. לכן, הוגים פוליטיים חדשניים טוענים שניתן לשפר את הממשל בדמוקרטיות המערב בעזרת שילוב מוגבר של מוסדות ומנהגים מריטוקרטיים.
              לא פחות חשוב, המריטוקרטיה קמה לתחייה בשל התחזקותה של סין. מתחילת שנות התשעים, המערכת הפוליטית הסינית פיתחה שיטה מתוחכמת ומקיפה לבחירה ולקידום כישרונות פוליטיים, אשר נראה כי גיבתה את הצלחתה הכלכלית המדהימה של המדינה. כפי שהיה נהוג בעבר בסין הקיסרית, מטרת המערכת הפוליטית היא לבחור ולקדם עובדי מדינה בעזרת מבחנים והערכות-תפקוד בדרגים הנמוכים של השלטון. המריטוקרטיה בסגנון הסיני אמנם מלאה כשלים, אך מעטים יערערו על כך שהמערכת מתפקדת היטב בהשוואה למשטרים דמוקרטיים בגודל דומה וברמה דומה של פיתוח כלכלי, וכמובן שגם בהשוואה לדיקטטורות משפחתיות במזרח התיכון ובמקומות אחרים. והעולם מתבונן בניסוי הסיני עם המריטוקרטיה; משום שהרי סין, שלא כמו סינגפור, מסוגלת "לנער את העולם." בשנות התשעים המוקדמות, אף אחד לא ניבא שהכלכלה הסינית תצמח במהירות כה גדולה להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. בעוד עשרים שנה, אולי נדון במריטוקרטיה הפוליטית בסגנון הסיני כמודל אלטרנטיבי – וכאתגר ממשי– לדמוקרטיה בסגנון המערבי.
              אך לפני שאומר דבר נוסף, הרשו לי להבהיר את הטרמינולוגיה בה אשתמש לאורך הספר. ספר זה תומך במריטוקרטיה פוליטית. דמוקרטיות ליברליות אמנם נותנות כוח למומחים הנבחרים באופן מריטוקרטי לתפקידי אדמיניסטרציה ושיפוט, אולם מומחים אלו אמורים להפעיל כוח במרחב המוגדר באופן צר ולנסות להישאר ניטרליים מבחינה פוליטית עד כמה שניתן. עובדי מדינה בריטיים, למשל, אמורים לשרת את הפוליטיקאים הנבחרים, ואולי יאלצו תוך כדי כך להניח בצד את דעותיהם האישיות. בניגוד לכך, פקידים פוליטיים במריטוקרטיות כמו סין אמורים לקבל החלטות פוליטיות בתחומים רבים. הם מחזיקים בכוח האולטימטיבי בקהילה הפוליטית (הכולל שליטה על אמצעי האלימות), ממש כמו מנהיגים נבחרים בדמוקרטיות. במילים אחרות, אין הבדל ממסדי ברור בין עובדי מדינה ומנהיגים פוליטיים במריטוקרטיה פוליטית. עובדי מדינה שנבחרו באופן מריטוקרטי במדינות דמוקרטיות אינם אמורים להיות פוליטיים, ואילו עובדי מדינה שנבחרו באופן מריטוקרטי במריטוקרטיות פוליטיות בהחלט אמורים להשתמש בכוחם הפוליטי.
              חשוב גם להבחין בין מריטוקרטיה פוליטית ומריטוקרטיה כלכלית. באנגלית, המושג מריטוקרטיה עשוי להתייחס לעיקרון השולט על חלוקת משאבים כלכליים: מריטוקרטיה היא שיטה אשר מחלקת עושר על פי יכולת ומאמץ ולא על פי מעמד או רקע משפחתי. קרל מרקס ביקר את הקפיטליזם מסיבה זו בדיוק: משום שהוא נוטה לחלק משאבים על פי רקע מעמדי, למרות המיתוס הטוען שאנשים מתוגמלים בעיקר על פי יכולת ומאמץ. הקומוניזם חותר לבטל את הבדלי המעמדות, וחלוקת המשאבים בתקופה הפוסט-קפיטליסטית המיידית (המכונה "קומוניזם נמוך") אמורה לתרגם את הרטוריקה הקפיטליסטית למציאות: משאבים כלכליים יחולקו על פי העיקרון של "מכל אחד על פי יכולתו, לכל אחד על פי תרומתו." למרות שעיקרון זה נדמה כמריטוקרטי ואינו מכיר בהבדלים מעמדיים, יש בו בכל זאת פגם משום שהוא "מכיר במרומז בחוסר השוויון בכישרון האישי, וכך ביכולת פרודוקטיבית כפריווילגיה טבעית." כלומר, אנשים אינם אמורים להפיק תועלת מכישרון טבעי שהם לא הרוויחו ביושר, ואין זה הוגן להעניש את הפחות פרודוקטיביים שלא באשמתם. לפיכך, החברה צריכה להתקדם לעבר "קומוניזם גבוה," בו כל המשאבים יחולקו על פי העיקרון של "מכל אחד על פי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו."[ii]
              ג'ון רולס, הפילוסוף הפוליטי המשפיע ביותר במאה העשרים, הכיר באופן דומה בסכנה הטמונה בכך שמה שנדמה כהזדמנות הוגנת יכול להוביל ל-"חברה מריטוקרטית גסה."[iii] לדעתו, לידה עם כישרון טבעי אינה מעניקה זכות מוסרית לעושר, משום שמה שאדם נולד איתו, או בלעדיו, אינו תוצאה של מעשיו. לכן, במקום לחלק עושר על בסיס תרומה פרודוקטיבית, רולס תמך ב-"עיקרון השוני," המקבל אי-שוויון רק אם הוא מיטיב עם אלו שמצבם הוא הגרוע ביותר. מפתיע יותר לגלות, אולי, שהבנקאי רב-העוצמה ביותר בעולם, ראש הבנק הפדרלי לשעבר, בן ברננקי, הביע ביקורת דומה על המריטוקרטיה בנאום בוגרים שנשא באוניברסיטת פרינסטון ב-2013:
מריטוקרטיה היא שיטה בה ברי-המזל ביותר במונחים של בריאות ומטען גנטי; ברי-המזל ביותר במונחים של תמיכה משפחתית, עידוד, וגם, כנראה, הכנסה; ברי-המזל ביותר במונחים של הזדמנויות חינוכיות ותעסוקתיות; וברי-המזל ביותר בכל כך הרבה תחומים שקשה למנותם: הם גם האנשים הקוצרים את הפירות הגדולים ביותר. הדרך היחידה בה מה שאנו מכנים "מריטוקרטיה" תוכל לעבור מבחן מוסר ולהיחשב הוגנת, היא אילו על ברי-המזל ביותר בכל תחומים אלו הייתה גם האחריות הגדולה ביותר לעבוד קשה, לתרום לטובת העולם, ולחלוק את מזלם הטוב עם אחרים.[iv]
אני תומך אמנם בביקורות אלו על ה-"מריטוקרטיה" כשיטה כלכלית, אולם מטרתי כעת אינה להגן על תיאוריה העוסקת בשליטה בחלוקה של מוצרים חומריים. ענייני בספר זה, אני חוזר ואומר, הוא בלהגן על מריטוקרטיה פוליטית – הרעיון שכוח פוליטי צריך להיות מחולק על פי יכולות ומידות טובות – ואני מעלה טענות בנוגע לחלוקה של משאבים כלכליים רק כשהן קשורות באופן ישיר לשאלה כיצד להקים מתכונת של מריטוקרטיה פוליטית רצויה מבחינה מוסרית, וריאלית מבחינה מדינית.
 
מתווה הספר
הרעיון שמנהיגים פוליטיים צריכים להיבחר באמצעות "אדם אחד, הצבעה אחת" נלקח כמובן-מאליו בחברות רבות, ולכן כל ניסיון לטעון לטובת המריטוקרטיה הפוליטית חייב להתחיל עם ביקורת על הדמוקרטיה האלקטורלית. רבים מן הקוראים במערב לא יהיו אף מוכנים לשקול את האפשרות שקיימת אלטרנטיבה הניתנת להצדקה מוסרית ל-"אדם אחד, הצבעה אחת" כאמצעי לבחירת מנהיגים פוליטיים. לפיכך, ספר התומך באלטרנטיבה כזו חייב לכל הפחות להעלות כמה ספקות בנוגע לבחירות הדמוקרטיות. מספר פילוסופים הגנו על הזכויות להצביע ולהתמודד על תפקיד בשלטון על סמך כך שחופש פוליטי הוא בעל ערך כשלעצמו עבור אנשים, לא משנה אם הוא מוביל לתוצאות קולקטיביות רצויות. אולם טענות אלו נדחו על ידי רבים בצורה נחרצת. ואם המטרה היא לקדם דמוקרטיה אלקטורלית בסין, פנייה לערך המהותי שבהצבעה לא תהיה אפקטיבית במיוחד מפני שסקרים פוליטיים מראים בעקביות שאזרחים בחברות מזרח אסיה מבינים את הדמוקרטיה כמשהו תוצאתי ולא כמשהו מנהלי. במילים אחרות, הם נוטים להעריך דמוקרטיה בשל תוצאותיה החיוביות; לא להעריך את הפרוצדורות הדמוקרטיות כשלעצמן. לכן, השאלה הרלוונטית מבחינה פוליטית היא האם בחירות דמוקרטיות מובילות לתוצאות חיוביות. לדמוקרטיה היו הישגים יפים במהלך העשורים האחרונים: מדינות עשירות, יציבות, וחופשיות כולן דמוקרטיות. אולם לדמוקרטיות ישנם גם כשלים מרכזיים העלולים לעורר בעיות פוליטיות בעתיד, וזה לכל הפחות נתון לוויכוח שמריטוקרטיות פוליטיות מסוגלות למזער בעיות אלו.
              פרק 1 דן בארבעה כשלים מרכזיים של הדמוקרטיה – המובנת כאן בצורתה המינימלית כבחירות חופשיות והוגנות לפסגת מנהיגות המדינה – ולאחר כל אחד מהם מובא דיון על אלטרנטיבות מריטוקרטיות תיאורטיות ומעשיות. הכשל הראשון הוא "עריצות הרוב": רוב אי-רציונלי ואנוכי הפועל דרך הפרוצדורה הדמוקרטית עלול להשתמש בכוחו על מנת לדכא מיעוטים ולקדם מדיניות רעה. מבחנים הבודקים את כשירות המצביעים יכולים לעזור לתקן כשל זה בתיאוריה, והמריטוקרטיה הפוליטית של סינגפור מהווה אלטרנטיבה מעשית. הכשל השני הוא "עריצות המיעוט": קבוצות קטנות בעלות כוח כלכלי רב עלולות להשפיע במידה לא פרופורציונלית על התהליך הפוליטי, או על ידי חסימת שינוי בעל אינטרס קולקטיבי, או על ידי שידול למדיניות שתועיל רק לאינטרסים שלהם. בתיאוריה, כשל זה ניתן לתיקון על ידי גוף אזרחי המדיר את האליטות הכלכליות, והמערכת הפוליטית של סין מהווה אלטרנטיבה מעשית. הכשל השלישי הוא "עריצות קהל המצביעים": אם מתקיים קונפליקט אינטרסים רציני בין צרכי המצביעים וצרכי הלא-מצביעים המושפעים ממדיניות הממשל – כדורות העתיד וכזרים – למצביעים כמעט תמיד תינתן עדיפות. פתרון תיאורטי אחד הוא הקמת משרד ממשלתי האחראי על ייצוג האינטרסים של דורות העתיד; ומוסד הנשיאות בסינגפור, בעל הכוח להטיל וטו על  ניסיונות של פוליטיקאים לקדם מדיניות שתפגע באינטרסים של דורות העתיד, מהווה אלטרנטיבה מעשית. הכשל הרביעי הוא "עריצות אינדיבידואלים תחרותיים": דמוקרטיה אלקטורלית עלולה להחמיר ולא להרגיע קונפליקטים חברתיים, וכך לפגוע באלו אשר מעדיפים דרכים הרמוניות לפתרון חיכוכים בחברה. מערכת המבוססת על קונצנזוס כפרוצדורה לקבלת החלטות עשויה לעזור לפתור כשל זה, ולמודל הפוליטי הסיני ישנם כמה יתרונות פרקטיים להפחתת הקונפליקט החברתי.
              בקצרה, עשויות להיות אלטרנטיבות, רצויות מבחינה מוסרית ואפשריות מבחינה פוליטית, היכולות לתת מענה לחסרונות המרכזיים של הדמוקרטיה האלקטורלית. בהקשר הסיני, אין צורך להגן על הטיעון החזק שמריטוקרטיה מובילה בקביעות לתוצאות טובות יותר מדמוקרטיה אלקטורלית. לפיכך, פרק 2 מתקדם על פי ההנחות הבאות: (1) רצוי שקהילה פוליטית תימשל על ידי מנהיגים בעלי איכות גבוהה; (2) המערכת הפוליטית הסינית של מפלגה (שלטת) אחת אינה עומדת להתמוטט בקרוב; (3) האספקט המריטוקרטי מוצלח באופן חלקי; ו-(4) הוא ניתן לשיפור. על בסיס הנחות אילו, אני עושה שימוש במדעי החברה, בהיסטוריה, ובפילוסופיה על מנת להעלות סברות לגבי האיכויות החשובות ביותר עבור מנהיגים פוליטיים בהקשר של מדינות מריטוקרטיות גדולות, שוחרות שלום, העוברות מודרניזציה (ואשר אינן דמוקרטיות). בנוסף, אני מציע מנגנונים אשר מגדילים את הסיכוי שאכן ייבחרו מנהיגים בעלי איכויות כאלו. הממצאים שלי לגבי היכולות האינטלקטואליות, המיומנויות החברתיות, והמידות הטובות החשובות ביותר עבור מנהיגים פוליטיים, משמשים לאחר מכן כסטנדרט לבחינת המערכת המריטוקרטית הקיימת במציאות בסין. המסקנה שלי היא שסין יכולה וצריכה לשפר את המערכת המריטוקרטית שלה: היא זקוקה למבחנים אשר בודקים יכולות אינטלקטואליות רלוונטיות לפוליטיקה בצורה אפקטיבית יותר; היא זקוקה ליותר נשים בעמדות מנהיגות על מנת לשפר את הסיכוי שלמנהיגים יהיו את המיומנויות החברתיות הנחוצות לקביעת מדיניות יעילה; ועליה להיעזר בשימוש סיסטמתי יותר במערכת של שיפוט-עמיתים על מנת לקדם את הפקידים הפוליטיים בעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר לשירות הציבור. 
              כל תמיכה במריטוקרטיה הפוליטית חייבת להתייחס לא רק לשאלה כיצד למקסם את יתרונות השיטה, אלא גם כיצד למזער את חסרונותיה. פרק 3 דן בשלוש בעיות מרכזיות הקשורות בניסיון ליישם מריטוקרטיה פוליטית: (1) גם מנהיגים שנבחרו על בסיס יכולת נעלה עשויים להפוך למושחתים; (2) היררכיות פוליטיות עשויות לקפוא על שמריהן וכך לפגוע במוביליות החברתית; ו-(3) המערכת תתקשה לקבל לגיטימציה מאלו הנמצאים מחוץ לקבוצה השלטת. בהתחשב בכך שהדמוקרטיה האלקטורלית אינה ריאלית כיום מבחינה פוליטית בסין, אני שואל האם זה אפשרי לטפל בבעיות אלו ללא בחירות דמוקרטיות. ניתן לטפל בבעיית השחיתות בעזרת מנגנונים כגון מוסדות פיקוח עצמאיים, משכורות גבוהות יותר, וחינוך אתי משופר. בבעיית קיפאון ההיררכיות ניתן לטפל באמצעות שיח פוליטי צנוע, שילוב של מגוון קבוצות חברתיות במפלגה השלטת, וקידום סוגים שונים של מנהיגים, הנבחרים על פי רעיונות חדשים לגבי מצוינות פוליטית. אולם בעיית הלגיטימציה יכולה להיפתר רק על ידי הזדמנויות רבות יותר להשתתפות פוליטית, הכוללות סוג כלשהו של הסכמה מפורשת מן הציבור. השאלה, אם כך, היא כיצד ניתן ליישב בין מריטוקרטיה פוליטית ודמוקרטיה. האם ניתן לעשות זאת באופן רצוי מבחינה מוסרית ללא תחרות רב-מפלגתית ובחירות חופשיות והוגנות לצמרת השלטון?
              פרק 4 דן ביתרונות ובחסרונות של מודלים שונים של "מריטוקרטיה-דמוקרטית." ליתר דיוק, הוא דן במודלים המנסים ליישב בין מנגנונים מריטוקרטיים לבחירת המנהיגים הטובים ביותר למנגנונים דמוקרטיים המאפשרים לציבור לבחור את מנהיגיו. המודל הראשון משלב בין דמוקרטיה ומריטוקרטיה ברמת המצביע (למשל הקצאת הצבעות נוספות למצביעים משכילים). אולם הצעות כאלו, ללא קשר לערכן הפילוסופי, אינן ריאליות מבחינה פוליטית. המודל השני (האופקי) מנסה ליישב בין דמוקרטיה ומריטוקרטיה ברמה של המוסדות הפוליטיים המרכזיים. אולם מודל כזה יהיה כמעט בלתי-אפשרי ליישום מתמשך אפילו בתרבות פוליטית (כשל סין) המעריכה מאוד את המריטוקרטיה. המודל השלישי (האנכי) מנסה לשלב מריטוקרטיה פוליטית ברמה של הממשל המרכזי עם דמוקרטיה במישור המקומי. מודל זה אינו שונה מאוד מהמציאות הפוליטית בסין של היום, וניתן גם להגן עליו על בסיס פילוסופי.
              אולם המודל הפוליטי הסיני אינו מתמצה רק ב-"דמוקרטיה בתחתית ומריטוקרטיה בפסגה"; הוא מבוסס גם על עריכת ניסויים מערכתיים נרחבים בדרגות הביניים. הפרק המסכם מתווה את שלושת עקרונות המדיניות הבסיסיים של המודל הסיני, ומראה כיצד הרפורמות הפוליטיות שלאחר מות מאו דזה-דונג הונחו על ידי העיקרון של "דמוקרטיה בתחתית, עריכת ניסויים בדרגות הביניים, ומריטוקרטיה בפסגה." עם זאת,  קיים עדיין פער גדול בין האידיאל למציאות, ואני מציע דרכים לגשר עליו. בעיית הלגיטימציה היא אולי האתגר הגדול ביותר עבור השיטה המריטוקרטית. בשלב מסוים אולי תאלץ ממשלת סין להשיג את הסכמת הציבור לאדפטציה של מריטוקרטיה-דמוקרטית אנכית על ידי משאל עם. הפרק מסתיים עם מספר הערות בנוגע לאפשרות הייצוא של המודל הסיני. אף כי לא יהיה זה פשוט למדינות עם היסטוריה ותרבות שונה לאמץ את המודל בשלמותו, אני חושב שניתן לאמץ עקרונות מדיניות מסוימים באופן סלקטיבי, וממשלת סין יכולה לקחת חלק פעיל יותר בקידום המודל בארצות אחרות.
 
המוטיבציה לכתיבת הספר
ניתן כמובן לשאול, מדוע נושא זה חשוב לי? התעניינותי במריטוקרטיה הפוליטית נולדה כתוצאה מחקר המסורת הקונפוציאנית, ופרסומיי הקודמים בנושא הושפעו בעיקר מפילוסופיה עתיקה ולא מהמציאות הפוליטית. אולם בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שלמערכת הפוליטית הסינית העכשווית ישנם מאפיינים מריטוקרטיים; אולי פשוט בשל העובדה שתלמידיי המוצלחים ביותר באוניברסיטת צ'ינג-הואה[v] מגויסים באופן קבוע למפלגה הקומוניסטית הסינית. היה זה הגיוני למדי לחבר את הפילוסופיה של המריטוקרטיה באופן ישיר יותר למציאות הפוליטית בסין. הבנתי שנתקלתי כאן במשהו בעל חשיבות פוליטית אמיתית, וכתבתי מספר מאמרי-דעה בנושא עבור ערוצי תקשורת מובילים בסין ובמערב. עם זאת, הותקפתי באכזריות על ידי מבקרים רבים אשר הטיחו בי מגוון האשמות, מהיותי סנגור של המפלגה הקומוניסטית הסינית, ועד היותי סוכן של בנק ההשקעות "גולדמן זקס" (המעסיק של אשתי). בסופו של דבר, הבנתי שאצטרך לכתוב ספר עם טענות מפורטות ומנומקות היטב, מלוות בהערות שוליים כנהוג באקדמיה. איני בטוח עד כמה הצלחתי, אך עשיתי כמיטב יכולתי במסגרת חמש השנים שהצבתי לעצמי.
              ניתן גם לשאול מדוע אני מפרסם ספר העוסק בעיקר בסין בהוצאה-לאור אקדמית אמריקאית. אחת הסיבות לכך היא שאני כותב באנגלית. אולם הספר יתורגם כנראה גם לסינית, ואני מקווה שהוא ישפיע גם בסין. המכניקה של המערכת הפוליטית תהיה אמנם מוכרת לקוראים הסינים, אולם הספר עשוי להוביל לדיון נוסף לגבי סטנדרטים הולמים לבחינת קידום פוליטי (או הורדה בדרגה). אני מקווה שייקראו את הספר גם במדינות נוספות כדי שהוא יוכל לקדם הבנה טובה יותר של המריטוקרטיה הפוליטית כאידיאל, ושל המערכת המדינית הסינית כמציאות, ואולי אף לעודד רפורמות מריטוקרטיות בארצות דמוקרטיות. לכל הפחות, קוראים במערב עשויים להפיק תועלת מהבנת הפרספקטיבות הסיניות על נושאים שהם לוקחים בדרך כלל כמובנים מאליהם. כנראה שלא הייתי כותב את הספר לולא התגוררתי ולימדתי במשך עשור בבייג'ינג. וודאי הייתי מופתע מאוד מחלק מהטענות שלי עצמי לו קראתי אותן לפני עשרים שנה. אך האמת היא שדעותיי הפוליטיות ממוצעות למדי בקרב אקדמאים החיים ועובדים בסין. ספר זה לא נועד להיות פרובוקטיבי או קנטרני, אף על פי שאולי ייתפס ככזה על ידי קוראים במערב. למרות חופש הדיבור המוגן בחוק במדינות המערב, קיימת הבנה טובה יותר של דמוקרטיה בסגנון מערבי בסין, מאשר של מריטוקרטיה בסגנון סיני במערב, וספרי נועד לספק מעט סימטריה. אני מייחל ליום בו יוכלו מערביים וסינים לדון בצורה רצינית על פוליטיקה, ללא פערים אידיאולוגיים עמוקים או אי-הבנות תרבותיות. מקווה אני עד מאוד שהספר יתרום להפיכת היום הזה למציאות.

[i] Daniel Bell, "On Meritocracy and Equality," National Affairs 29 (1972): 66-67.
[ii] Karl Marx, The Critique of the Gotha Program (1875).
[iii] John Rawls, A Theory of Justice (Oxford: Clarendon Press, 1972), p. 100.
[iv] Jordan Weissmann, "Ben Bernanke to Princeton Grads: The World Isn't Fair (And You All Got Lucky)," The Atlantic, June 3, 2011.
[v] הערת המתרגם: דניאל בל מלמד באוניברסיטת צ'ינג-הואה  בבייג'ינג – אחת האוניברסיטאות המובילות בסין – משנת 2004, והוא הפרופסור הזר הראשון המלמד באוניברסיטה זו מאז נוסדה סין הקומוניסטית.