מבוא להשקטה והתבוננות / ג'ה-יי (538-597)

פרפנצ'ה הוצאה לאור
מבוא-להשקטה-והתבוננות-כתבי-הבודהיזם.jpg

הקדמת המתרגם

סוטרה קצרה מן הקאנון הפאלי מדמה את ה-סַמַטְהָה וה-וִיפָּאסַנָה – ההשקטה וההתבוננות – לצמד שליחים מהירים הנושאים את בשורת האמת, את הנירוואנה, אל השליט החי בעיר מבוצרת, כלומר אל התודעה. החיבור המובא בהמשך, "מבוא להשקטה והתבוננות," מרחיב ומפרט רעיון זה. הוא מציב את התרגול הכפול של מדיטציית ההשקטה ומדיטציית ההתבוננות במרכז החזון הבודהיסטי כולו, ומסביר שתרגולים אלו יובילו, בהתאמה, לשלווה ולחוכמה. השלווה משחררת מתשוקות ומעירפולים, והחוכמה מאירה את המציאות כפי שהיא. ואולי, זו בעצם ההארה.
              "מבוא להשקטה והתבוננות" (小止觀) הוא אחד ממדריכי המדיטציה הבודהיסטית הקדומים ביותר שנכתבו במזרח אסיה. הוא חובר על ידי הנזיר הסיני גְ'ה-יִי (538-597) לפני קרוב לאלף וחמש-מאות שנה, והשפיע רבות על התפתחות הבודהיזם בסין, בקוריאה, וביפן. ג'ה-יי התייתם מהוריו בגיל 17, ומעט אחר כך גילח את ראשו והצטרף למנזר. הוא חווה התעוררות ראשונה בגיל 23, ועד מהרה הפך למורה בודהיסטי ידוע בממלכת צֵ'ן ששלטה באזור נאנג'ינג של היום. בגיל 37, לאחר כעשור של לימוד וכתיבה בעיר הבירה השוקקת, הוא פרש אל השקט של הרי טְיֵין-טַאי. הביוגרפיה שלו מאותה העת דומה מאוד לזו של הבודהה שקיימוני. כנסיך ההודי הקדום, גם הוא החל לתרגל סיגופים לאחר שעזב את הממלכה. גם הוא הותקף על ידי שדים – מוחשיים או מנטליים – שניסו להפריע לתרגול המדיטציה שלו, וגם הוא התגבר עליהם והצליח לבסוף להפסיק את הסבל. הוא המשיך להתגורר במקדש קטן בהרי טיין-טאי למשך שארית חייו, ומסורת שלמה נקראה מאוחר יותר על שם ההרים בהם שהה, מסורת הטיין-טאי (בקוריאנית: צ'ון-טֶ'ה, ביפנית: טֵנדַאי). חיבוריו של ג'ה-יי השפיעו רבות גם על התפתחותה של מסורת הזן.
              מדריך המדיטציה העתיק של ג'ה-יי, המובא כאן במלואו לראשונה בעברית, מספק הוראות מעשיות לתרגול ההשקטה וההתבוננות. הוא מסביר כיצד יש לשבת, לעמוד, ללכת, לשכב, לנשום, לאכול, וכולי על מנת לשמור על ריכוז שלֵו ולפתח התבוננות מועילה בכל נסיבות החיים. הוא מאגד שיטות מדיטציה שונות, שנאספו מכתבים מגוונים, למערכת מגובשת אחת המבוססת על פיתוח שלווה ותובנה. הוא מציג את המדיטציה בקונטקסט רחב של דרך בת עשרה שלבים המובילה אל ההארה. השלבים הראשונים עוסקים בתנאים מקדימים – שמירה על עקרונות המוסר, אספקה ראויה של ביגוד ומזון, מקום מגורים שקט, התנתקות ממחויבויות אחרות, וקירבה של חברים תומכים – וכן דנים בהרגעת התשוקות והעירפולים המנטליים, ובוויסות הרגלי האכילה, השינה, והנשימה. לאחר מכן הוא דן בתרגול המדיטטיבי עצמו, תוך הקפדה על האיזון בין ההשקטה וההתבוננות.
                השלבים המאוחרים בדרך עוסקים בתוצאות המדיטציה. ג'ה-יי מפרט את הסימנים המצביעים על כך שהמדיטציה צלחה או כשלה, מדגיש את חשיבות הכרת השדים העלולים להפריע לתרגול, ומסביר כיצד ניתן לרפא מחלות העלולות להתעורר בעת, ובשל, המדיטציה. הדרך מסתיימת בהארה, אותה רואה ג'ה-יי כשהייה בדרך האמצע בין ההשקטה וההתבוננות, השלווה והתובנה, הדממה והפעולה, השהות בריקות והעזרה לזולת. המבקשים להגיע אל ההארה, על פי ג'ה-יי, "חייבים ברגע אחד להניח לשתי התפיסות המבדילות בין ההשקטה והפעולה, ולאמץ את ההתבוננות הנכונה על פי דרך האמצע."
 
מלאכת התרגום אינה מלאכה פשוטה כלל וכלל, קל וחומר כשמדובר בטקסט עתיק הכתוב בשפה מופשטת ורחוקה, עם טעויות והשמטות, וללא סימני פיסוק או חלוקה לפסקאות. תהליך התרגום מסינית קלאסית מלווה באינספור שיקולים ובחירות— בחירות בין מילים וביטויים, בחירות בין המשמעויות המגוונות של הסימניות, בחירות תחביריות, בחירות אסתטיות, ובעיקר בחירות בין היצמדות מילולית לניסוח הארכאי ובין הניסיון להנגישו לקוראים בני-זמננו. האיזון בין השמירה על הצבע, הטעם, והמשמעות המקוריים של הטקסט ובין הפיכתו לקריא ונהיר הוא עדין וחמקמק, ולעיתים קרובות נותר המתרגם עם תחושה עמומה שמשהו אבד בדרך. מכיוון שמדובר כאן קודם כול במדריך מעשי, ביקשתי להפיק טקסט קוהרנטי, קריא, וברור ככל האפשר, אשר יוכל לשרת את מתרגלי המדיטציה של היום. לא אוכל לדון כאן כמובן בכל אחת מן הבחירות המרובות והלא-מושלמות שנעשו בעת תרגום הטקסט, אך אנסה להדגים במספר מילים חלק משיקולי התרגום של שני המונחים המרכזיים בחיבור: ה-"השקטה" וה-"התבוננות."
              מדיטציית ההשקטה היא ה-סמטהה, מונח הודי שמשמעותו מנוחה או שהייה בשלווה. ג'ה-יי בחר לתרגם מונח זה בעזרת הסימנייה "גְ'ה" (止), שמשמעותה עצירה, ובהרחבה ריסון, מיקוד, הרגעה, או השקטה. ככל סיני משכיל בן תקופתו הוא שינן בוודאי את ספר התמורות – הקדום בספרי סין – וידע היטב שהסימנייה "גְ'ה" (止) מקושרת להקסגרמה "גֵן" ䷳, המייצגת הר יציב ואיתן שאינו זז ממקומו. בטקסט אחר הסביר ג'ה-יי שלסימנייה יש משמעות כפולה של עצירה של משהו ועצירה במשהו— כלומר, הן חיסול של משהו והן ההתמקדות בו. הוא משתמש במונח בעיקר כפועל ולא כשם עצם, ומציג את תרגול מדיטציית ה-סמטהה, אם כך, כהשקטת הרעשים המנטליים וחיסול העירפולים באמצעות מיקוד התודעה.
              ההתבוננות היא ה-ויפאסנה, אותו מונח המצביע בימינו בעיקר על סדנאות המדיטציה בשתיקה הפופולריות ברחבי העולם. השורש הבסיסי הן של המונח ההודי ויפאסנה והן של הסימנייה הסינית שנבחרה לתרגמו ("גְוַואן," 觀) קשור בראייה, ומכאן גם סקירה, התבוננות, בחינה, וחקירה. במובנים רבים, ה-ויפאסנה הפוכה מן ה-סמטהה. במקום להרגיע, לעצור, ולרוקן את התודעה, ההתבוננות משחררת את התודעה לבחון את המציאות ו-"ממלאת" אותה בתורת הבודהה. נהוג לעיתים לתרגם את המונח כ-"תובנה" (insight), אך ג'ה-יי, לכל הפחות, משתמש במונח כפועל, ונראה שבקאנון הבודהיסטי של מזרח אסיה התובנה היא בדרך כלל תוצאת ה-ויפאסנה ולא ה-ויפאסנה עצמה.
          האקדמיה ללשון העברית הציעה להחליף את המונח הלטיני "מדיטציה" במילה "בוננות," ויתכן שמילה זו מתאימה יותר לתרגום סוג אחד מסוים של מדיטציה, את ה-ויפאסנה. אולם המילה "בוננות" אינה שגורה עדיין בפינו, ונראה שה-"התבוננות" הולמת יותר בשלב זה. בחרתי אם כן, ברעד קל, לתרגם את ה-סמטהה-ויפאסנה, או ה-"ג'ה-גוואן," כהשקטה והתבוננות. אך מקווה אני שההסבר הקצר המובא כאן מאפשר לקוראים להגות במונחים הללו מנקודת מבט רחבה וכוללת יותר, אשר אולי מתקרבת מעט לדרך בה תפסו אותם האבות הבודהיסטים בעבר הרחוק.
 
לפני שנים ספורות התמזל מזלי לקחת חלק בסמינר בודהיסטי יוצא-דופן שהתקיים בהרי טיין-טאי ועסק בהגותו של ג'ה-יי. התפעלתי לגלות שרכס ההרים המפואר מנוקד עדיין במקדשים ובמנזרים בודהיסטים וטאואיסטים, גם כיום, לאחר לא מעט שנים של טלטלות פוליטיות בסין המודרנית. עשרות מתפללים מגיעים בכל בוקר למקדש המרכזי על ההר ומצטרפים לנזירים המדקלמים את כתבי הקודש. מאות מבקרים הגיעו גם באחד הימים על מנת לחגוג בו את פסטיבל הרוחות. ספינת נייר גדולה יוצרה במיוחד עבור הרוחות הרעבות, ועד מהרה הועלתה באש על מנת להובילן עם העשן מעלה, אל הארץ הטהורה. כוכים חשוכים ובהם דרגשי עץ נמוכים מאוכלסים גם כיום על ידי נזירים חרוצים המתרגלים השקטה והתבוננות בכל מאודם. ובכיתות לימוד קטנות המפוזרות במקדשי ההר, משננים נזירים את סוטרת הלוטוס, וגם את ה-"שְׂיַאו-גְ'ה-גְוַואן," המבוא להשקטה והתבוננות.